דווקא אחרי ההלוויה של מיכל, הוא החליט להגיד לי שהוא אוהב
אותי. בכלל לא היה לו איכפת שריח הדשא הרטוב והעשן של הרובים
עדיין היה דבוק  לבגדים שלי, ושכל מה שרציתי אז היה להתחפר
עמוק עמוק בתוך עצמי, איפשהו על הרצפה הקרה ולא לדבר על זה עם
אף אחד, בטח לא לשמוע שהוא אוהב אותי. הוא התיישב לידי על
הריצפה, אפילו שהיא היתה קפואה לגמרי ובחוץ ירד גשם זלעפות
והתחושה בבית היתה שבעוד שניה יהפכו כל הרהיטים לנציבי קרח.
אחרי כמה דקות של שקט, הוא פשוט הניח את הזרוע הכבדה שלו על
הכתף שלי ואמר את זה.
נורא רציתי להסתכל לו בעיניים כשהוא אמר את זה, ככה תמיד
תיכננתי את הרגע, הוא יבוא, יחבק אותי חיבוק דוב חונק כזה,
וכשהמלים ייצאו החוצה, בדיוק אז, אני אתבונן לו לתוך האישונים
ולבד, הוא יבין, שכבר מזמן מאוחר מדי, הרבה יותר מדי. אבל
כשהוא סוף כל סוף אמר את זה, אחרי ההלוויה של מיכל, כשתמונת
הארון שלה עטוף בדגל ישראל ואמא שלה צורחת מאחוריו, עוד היתה
תקועה לי עמוק בתודעה, הוא בא ולחש את זה, מהר ובשקט, והשפיל
את המבט אל הריצפה, שבכלל לא הספקתי. וגם אם רציתי, הדמעות
מילאו את כולי, כך שאם הייתי מנסה להגות אפילו איזשוהי הברה,
הייתי פורצת בבכי. באותו היום כבר בכיתי מספיק.
אז אחרי שהוא אמר את זה, כמו שאמר, הוא לא התמהמה יותר מדי, קם
והלך להרתיח מים במטבח, כנראה לתה, ואני נשארתי שם, על הרצפה
ליד הדלת, ועשיתי שיכלול מהיר של כל הנתונים במוח שלי עד שיצאה
התוצאה, שהיתה חדה וחותכת: אבא שלי אמר לי שהוא אוהב אותי,
אחרי 23 שנה. לרגע חשבתי לקום אחריו, לחבק אותו את החיבוק דוב
שהוא היה אמור לחבק, ולהגיד לו בחזרה, "גם אני אוהבת אותך",
אלא ששום כוח בעולם לא היה מסוגל להרים אותי מהריצפה הזו, בטח
לא הצפצוף העלוב של המצפון שלי, שחזר ואמר לי, שאם הוא כבר עשה
את הצעד הזה, כדאי שאני אעשה אותו בחזרה.
תהיתי לעצמי אם זה בגלל מיכל. אולי הוא עשה קצת חושבים ואמר
לעצמו, שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה ומה יקרה ומתי, ושאם
מיכל, שהיא בדיוק בגילי, יכולה למות בתאונת דרכים, אז אולי גם
אני יכולה. ואם אני יכולה, אז רצוי שהוא יגיד לי את זה, לפני
שיהיה מאוחר מדי. זה כנראה מן משהו כזה, שאתה חייב להגיד
לאהוביך, כי למקרה שהם ימותו, אתה תוכל לישון בשקט.
ראיתי אותו בהלוויה. הוא בא עם אמיר, כי אבא של מיכל לקוח של
שניהם, ובכל זאת, לא נעים לא לבוא. אני הייתי עסוקה כל הזמן
בלהחזיק להגר את היד, שלא תיפול לקבר יחד עם מיכל, אבל בכל זאת
הרגשתי את העיניים שלו. ידעתי שהוא לא בוכה, הוא אף פעם לא
בוכה, לא בהלוויות, לא בחתונות, גם לא כשהוא בא לשחרר אותי
ממעצר, אחרי שתפסו אותי ואת קרן גונבות מ"קסטרו". ידעתי שהוא
ממש רוצה לבכות. תמיד ריחמתי עליו שהוא לא מסוגל. כשהייתי בת
שש ציירתי אותו בטושים בוכה, ובציור הדמעות יצאו מהעיניים שלו
כמו נהר. כבר אז ידעתי שכשלא בוכים אף פעם, בסוף זה מתפוצץ.
כשהייתי רבה איתו ומתחילה לבכות, הרגשתי שהוא קצת מקנא בי שאני
יכולה להוציא הכל החוצה ככה.
היו יריות, של חיילים שהביאו לשם מהבסיס שלה, וכשאבא של מיכל
אמר עליה קדיש, אמא שלה התחילה לצעוק לה "מיכלי, מיכלי שלי,
קומי! זה לא באמת..." הדמעות שלי זלגו לבד, ואני איבדתי תחושה
עוד הרבה לפני זה, אבל אבא שלי שמר על המבט הקפוא, המנוכר, מבט
ההלוויות שלו.
ידעתי שהוא מביט בי ומת מפחד, כי הוא יודע שבאותה מידה זו היתה
יכולה להיות אני, וכמו שמיכל נסעה לבקר חברה שלה שעשתה שבת, גם
אני נוסעת לבקר חברות שלי שעושות שבת, וכמו שהיא עשתה תאונה
חזיתית עם איזה רכב משפחתי, גם אני יכולה לעשות. נזכרתי שארבע
שנים קודם לכן, כשחנה מתה מסרטן, הוא לא היה מוכן לקחת אותי
להלוויה שלה, למרות שהיא היתה הדודה שהכי אהבתי. אז, הוא טען
שאני צעירה מדי ושלא כדאי, אבל עכשיו חשבתי לעצמי שאולי הוא
פשוט לא רצה שאראה אותו בוכה, כי הוא ידע שהוא מסוגל. ואחרי
שנה, באזכרה שלה, אני זוכרת שראיתי את סבא שלי תופס את המצבה
שלה כאילו היא כתף של בנאדם, ונשען עליה, ומשהו ממש התפצח לי
בפנים, זה לא היה כמו בכי רגיל. אבא שלי עמד לידי והסתכל עלי
במבט מלא הערכה והוקרה, כאילו הוא מודה לי, כי הוא הרגיש שאני
בוכה בעיקר בשבילו, כי הוא לא יכול.
כשסיימו לכסות הארון של מיכל באדמה, הוצאתי מהכיס שלי את
הקונכיה, שפעם אני והיא הוצאנו מהים באילת ואז רבנו מי תיקח
אותה הביתה, כי היא היתה ממש יפה. שמתי אותה על הקבר
וכשהתרוממתי חזרה, חיפשתי שוב את המבט של אבא שלי, אבל הוא כבר
נעלם. רציתי ללכת משם, כי התחלתי לדמיין את הגופה שלה שוכבת
למטה, ובדיוק אז מישהו התחיל לשיר את "ביי ביי מיס אמריקן
פאי", כי תמיד היא אמרה שאם היא תמות היא רוצה שישירו לה כמו
שמדונה שרה לחבר ההומו שלה שמת מאיידס, ולא היה לי נעים, ממיכל
בעיקר, ללכת דווקא באמצע. ואפילו שרתי קצת, למרות שידעתי שאחרי
זה, אני לעולם לא אשמע יותר את השיר, או אראה את הסרט.
כשאנשים התחילו להתפזר ניסיתי לאסוף את עצמי קצת. במקום לחשוב
על מיכל, חשבתי על אבא שלי.  הוא תמיד מדבר על זה שהוא עומד
למות, במיוחד מאז שחנה מתה, הוא חושב שכל נקודת חן שצצה על
העור שלו כבר שלחה גרורות לכל עבר ושהסוף קרב. אמא תמיד לקחה
את הדברים האלה מאוד קשה, וכשהוא היה מתחיל לדבר על זה, היא
היתה משתיקה אותו ועושה "טפו טפו טפו" על השולחן, אבל מאז שהם
התרגשו, היא מדברת על זה בעצמה ואני יודעת שהיא שבין השיניים
שלה היא מסננת, שהלוואי והוא באמת ימות. ביסורים, אם אפשר. היא
חושבת שאני לא שמה לב.
המחשבה על המוות של אבא שלי גרמה לי להתחיל לבכות שוב. מיד
חנית ואביה רצו לחבק אותי, הן דאגו לעשות את זה במשך כל היום,
מאז שהתקשרתי אליהן בארבע בבוקר להגיד שמיכל מתה ותוך חצי שעה
הן כבר התייצבו אצלי במטבח, אחת מחזיקה לי את היד והשניה מלטפת
את השיער. לא היה לי כוח אפילו להסביר להן שזה בגלל אבא שלי
ולא בגלל מיכל. מה אם הוא ימות לפני שאמרתי לו שאני אוהבת אותו
? פעם אחת אמרתי לו את זה, אבל אני לא חושבת שהוא שמע, או
שאולי הוא העמיד פנים שלא. זה היה בכיתה י"א, כשחזרתי מהמסע
לפולין, אחרי עשרה ימים של מחנות השמדה ומוזיאונים של שואה
ובכי וקור, הוא היה הראשון שחיכה לי בשדה התעופה, ובלי לחשוב
בכלל רצתי אליו וחיבקתי אותו, והוא אפילו לא היה המום או משהו,
רק חיבק אותי חזרה ואז לקח ממני את המזוודה שלי והתחיל ללכת
לכיוון היציאה. לחשתי לו שאני אוהבת אותו, אבל הוא לא הגיב.
וכשישבתי שם, על הרצפה, הסתכלתי עליו מכין תה. ראיתי שהוא
מוציא דבש מהארון והבנתי שהוא מכין את זה בשבילי. אולי ככה זה
אצלו, קודם "אני אוהב אותך", אחר כך תה.
בסוף הפלאפון שלי צילצל, והוא הלך וענה בשבילי ואמר שכרגע אני
עסוקה ושאתקשר אחר כך. זה הפתיע אותי יותר ממה שאמר, בגלל שהוא
אף פעם לא חושב על הדברים האלה לבד, הוא בדרך כלל שואל אם אני
רוצה לדבר, ורק אחרי זה עונה את מה שעונה.
כמה שאני לא מכירה אותו, חשבתי. תמיד אמרו שאנחנו דומים, בעיקר
באופי, וככה גדלתי לחשוב שהוא בדיוק כמוני, ברוב הדברים, חוץ
מאלה שבהם אני טובה יותר ממנו, ופתאום הבנתי שאני לא יודעת
עליו כמעט שום דבר, שכל מה שהוא סיפר תמיד זה שההורים שלו היו
חרא של הורים, שסבא היה מכה אותו בחגורה ושהוא עזב את הבית
בגיל 17 ומימן לעצמו לימודי ראיית חשבון. הוא אהב להיות מסתורי
ותמיד היה מסקרן אותי בכל מיני משפטים מוזרים: "כשסבא ימות אני
אספר לך את האמת עליו" וכאלה  . כשגדלתי הגעתי למסקנה שהוא
פשוט עושה את זה בשביל תשומת לב והפסקתי להתייחס.
משהו התעורר אצלי כשהוא בא להביא לי את התה. הוא רצה להניח את
הכוס וללכת מהר, אולי כי הוא ידע שזה צפוי לקרות. תפסתי לו את
היד ונורא רציתי להגיד לו שאני אוהבת אותו בחזרה. פתחתי את הפה
אבל לפני שהספקתי להוציא מלה, גל נוסף של דמעות ועלה ושטף
אותי, בלי לבקש בכלל רשות. אבא שלי נשאר המום לכמה שניות, הוא
נראה קצת אובד עצות והייתי בטוחה שיעזוב אותי וילך, אבל פתאום
הוא חייך, משך אותי אליו וחיבק אותי חזק. אבא שלי אף פעם לא
חיבק אותי מיוזמתו. "זה בסדר", הוא לחש לי, "אני יודע".