אז מה המספר הסופי ? 22 ? מה אתה אומר...פשששש...לא חשבתי שאני
אצליח כל כך.
מצטערת ?! הצחקת אותי! אם הייתי יכולה הייתי הורגת עוד 22, לא
לא, אתה יודע מה ? הייתי הורגת 44, תרשום, תרשום...את כולם
צריך להרוג, את כל הבהמות האלה...חיות מטונפות...
הראשון ? הראשון היה לפני...תן לי לחשוב...שלושה חודשים, כן
כן, שלושה חודשים, חצי שנה אחרי שפירסמו את הכתבה המזויינת
הזו. היא הרסה לי את החיים, הכתבה, אתה יודע  את זה?
הרסה...כמו חומצה שבשנייה אחת מעלימה את הכל... מפעל חיים שלם
של בנאדם, פוף! נעלם! הראשון היה הבנזונה שבגללו הכתבה הזו
פורסמה בכלל. ג'ון וויליאמסון קראו לו, מניאק...הוא היה צלם של
הסאן..החריאת הקטן לא עזב אותי במנוחה, בחיי שאני לא יודעת כמה
זמן הוא עקב אחרי, לכל מקום שהייתי הולכת הייתי רואה את העדשת
מצלמה המזורגגת שלו.
פעם ניסיתי להסביר לו בשקט, בנימוס, שאין לו מה לחפש אצלי,
שאני אשת משפחה שמאוד אוהבת את בעלה ושתי הילדות שלה, והוא לא
ימצא אצלי שלדים בארון, והוא אפילו היה נחמד, הבנזונה המזויין,
הבטיח שיעזוב אותי בשקט.
איזה! אחרי שלושה ימים כבר ראיתי את האיסוזו השחורה שלו חונה
לי מחוץ לבית... הוא היה מוכן לעשות הכל בשביל לתפוס איזו
חתיכת לכלוך עלי...שירקב.
מה היה הביג דיל ? מה היה הביג דיל ?? אני מבינה שאתה לא בנאדם
שקורא עיתונים, כי הפרצוף שלי היה מרוח על כולם באותו זמן,
מרוח בצורה כל כך מכוערת, וסתם, ממש סתם, הכל ערימת שקרים
מזויינת, הם יעשו הכל בשביל למכור עוד כמה עיתונים.
אתה מבין, יצאתי יום אחד עם חבר ותיק של המשפחה, ג'ורג' קוראים
לו, הוא חבר של אבא שלי מהמארינס והוא היה באל.איי בשביל איזו
עיסקה אז הלכנו לאכול יחד צהריים. פול הבטיח לבנות לקחת אותן
לסבתא שלהן באותו היום, אז אני וג'ורג' הלכנו לבד. אפשר לחשוב.
הקיצור, ישבנו באיזה בית קפה קטן ודיברנו על כל מיני שטויות,
העלנו זכרונות בעיקר, שום דבר מיוחד. לפני שהלכנו נפרדנו
בנשיקה ידידותית, על הלחי, על הלחי!
בבוקר למחרת הטלפון בבית שלי לא מפסיק לצלצל, ואני מוצאת
מליונים מהחראות האלה מחוץ לבית שלי, חמושים במצלמות המזויינות
שלהם, והכל בגלל האידיוט הזה, וויליאמסון. אתה מבין, הוא עקב
אחרי, כמו תמיד, וצילם את הנשיקה הזו ועשה מזה חתיכת ביג
פאקינג דיל. בטח הרוויח כמה ירוקים. אבל פול, בעלי, לא היה
מוכן לשמוע כלום. אתה לא מאמין איזה סיפור נהייה מזה, הוא היה
משוכנע שאני בוגדת בו עם ג'ורג'. אפילו ההורים שלי לא האמינו
לי שזה לא נכון, כי בתמונה זה היה נראה כל כך...כל כך...הם
אמרו לי שהם ממש מתביישים בי, שהם לא יודעים איך הם יסתכלו
לחברים שלהם בפרצוף, איך יצא שהבת המוכשרת שלהם, זוכת האוסקר,
משתרללת עם אחד החברים הכי טובים שלהם, שגם מבוגר ממנה בשלושים
שנה. לכל הרוחות, הוא כמו אבא שני שלי!
באותו יום פול עזב את הבית, ולקח את ג'ני ומלאני איתו. לא עזרו
התחנונים, לא עזרו הצרחות, ניסיתי להסביר לו שככה זה, הצלמי
פאפרצ'י המזויינים האלה, אבל הוא לא האמין לי.
חשבתי שאני פשוט אתן לסיפור הזה להירגע עד שיצלמו איזו כוכבת
אחרת נותנת נשיקה על הלחי לאיזה דוד שלה, אבל אתה תתפלא איזו
נטייה יש לדברים האלה לצוץ ולעלות כל פעם מחדש. דיברו על זה
בכל תוכנית טלוויזיה אפשרית, חזרו והזכירו את זה בכל הזדמנות
מחדש, טחנו לי את הצורה עם הסיפור הזה, ניסו למצוא הוכחות
שאני, ג'וליה סקוט, אשת המשפחה למופת של הוליווד, בוגדת בבעלה!

כמובן שהתראיינתי בכל מיני מקומות, סיפרתי את הגירסה האמיתית
לכל העניין, אבל באמת נראה לך שזה מעניין מישהו? הכביסה
המלוכלכת, זה מה שחשוב להם, גם אם הכתמים הם סתם המצאה של כמה
צלמים ועיתונאים מזורגגים.
אחרי כמה שבועות קיבלתי טלפון מאיזה במאי שעבדתי איתו באותם
ימים על סרט חדש, סרט משפחה אמריקאי כזה, מהסוג הישן. הוא
התחיל להסביר לי שהתדמית האחרונה שנוצרה לי היא קצת בעייתית
לתדמית של הסרט, ושהוא מעדיף לעבוד עם שחקנית אחרת.
גם לו לא עזרו ההסברים והתחנונים שלי. אף אחד לא האמין לי, כי
הם קראו את זה בעיתון.
בקיצור, כל החיים שלי הלכו לעזאזל. פול לא הסכים לחזור הביתה,
והתחלנו לתקשר רק דרך עורכי הדין שלנו, הפסקתי לקבל הצעות
לסרטים, הכל נהרס, כל מה שבניתי בעשרים השנים האחרונות הלך
לקיבינימט והכל בגלל האידיוט הזה.
הייתי יושבת בבית, מחכה שהטלפון יצלצל ושיהיה מישהו אוהד מהקו
השני, שיגיד לי, "וואלה ג'ול, אני מאמין לך", אבל הטלפון שתק
כמו שבחיים שלו הוא לא שתק. הייתי מדמיינת את החלאה הזה,
וויליאמסון, שנהיה מהסיפור הזה המלך של כל הפאפארצ'יס, יושב
בסלון שלו וסופר את הג'ובות.
תמונות כאלה שוות הרבה כסף, אתה מבין.
חצי שנה זה אכל אותי מבפנים, כל הסיפור הזה, שהחראית הקטן
מבסוט על חשבון החיים שהוא הרס לי, שהוא מרגיש כמו מלך העולם
בזמן שאני הפכתי לאיזה סמרטוט ריצפה. לא הגיע לו להמשיך לחיות,
לבנזונה הזה, לא הגיע לו, אחרי שהוא הרס לי את החיים.
אז בהתחלה חשבתי שאני סתם אפחיד אותו קצת, אשתעשע איתו, כדי
שהוא יבין שהמקצוע שלו דופק לאנשים אחרים את החיים, ושלמרות
שהם כוכבי קולנוע, גם הם בני אדם. שתדע לך שלא כולם מבינים את
זה.
בקיצור, ביררתי איפה הוא גר ועשיתי עליו קצת מעקבים. גם ככה
כבר לא היתה לי שום תעסוקה, בגללו. באותו זמן הוא היה עסוק
בלעקוב אחרי החמודונת הזו שמככבת עכשיו בחדש של ספילברג. הוא
היה חוזר לדירה שלו כל יום בסביבות שתיים עשרה - אחת בלילה,
תמיד עם חיוך ענק מרוח על הפרצוף שלו, כאילו הוא חזר מעוד יום
עבודה מוצלח.
לילה אחד חיכיתי עד שהאור בדירה שלו ייכבה. עליתי למעלה ודפקתי
בדלת. אחרי כמה דקות הוא פתח לי אותה, קצת מטושטש משינה, והוא
לא כל כך הבין מה ג'וליה סקוט עושה אצלו בבית באמצע הלילה.
לא חיכיתי יותר מדי, ישר שלפתי עליו את האקדח. היית צריך לראות
את המבט המבוהל שהיה לו על הפרצוף. נמושה מזויינת. כיוונתי
אותו אליו ואמרתי לו להתיישב על איזה כיסא שהיה שם. אחר כך
אמרתי לו להתפשט. לגמרי. אפילו הדבר הקטן הזה שנתלה לו שם בין
הרגליים, היה מכווץ כולו מפחד. טוב, זה לא שהייתי מופתעת או
משהו.
ואז הוצאתי חבל וקשרתי אותו לכיסא. ואז הוצאתי מצלמה מהתיק שלי
והתחלתי לצלם. ולצלם. ולצלם. מכל זווית אפשרית, כולל את הקטן,
שכולם יראו. הוא התחיל לצעוק "מה את עושה?! מה את עושה??
בבקשה, תשחררי אותי" ואני התחלתי להסביר לו, מאוד בעדינות:
"אדון וויליאמסון היקר, אתה הרסת לי את החיים שלי, שאגב היו
מאוד נפלאים עד שאתה החלטת להתעלק עלי, ועכשיו אני הולכת להרוס
את שלך".
הוא התחיל לבכות, החלאה הקטנה. "אני מצטער...אני כל כך
מצטער...בבקשה תשחררי אותי"...
זה היה נחמד לראות אותו מתחנן ככה על חייו, בערך כמו שאני
התחננתי מכל העולם שיבינו אותי, אבל אם לי זה לא עזר, למה שזה
יעזור לו?
אז כמו שאמרתי, לא תיכננתי להרוג אותו, רק להפחיד אותו קצת,
אולי לגרום לו להבין שמוטב לו לפרוש מהמקצוע לטובת איזו פקידות
בבנק או משהו בסגנון, שהרבה יותר מתאים לנמושות כמוהו.
ואז הוא ניסה להסביר לי: "אני צריך להתפרנס איכשהו, לא רציתי
לפגוע בך..." וזה ממש עיצבן אותי, ממש. "אז מה חשבת? שאני
ובעלי נשב מול האח עם העיתון ונצחק על התמונה?? תסלח לי, אבל
אתה חתיכת אידיוט!"
באותו הרגע אמרתי לעצמי שיצור כזה כבר לא יביא לעולם שום
תועלת, רק נזקים הוא עושה ובכלל, שאם אני אשאיר אותו בחיים,
הוא ירוץ לספר את מה שקרה לכל מי שיהיה מוכן לשמוע, ולשלם.
חוצמזה, שממש התחשק לי להרוג אותו. אז הרגתי. ביק פאקינג דיל.

אני לא יכולה לתאר לך איזו הרגשה נפלאה זו היתה! להיפטר ככה
מהייצור הפתטי הזה, בחיי שזו הנקמה הכי טובה, להרוג את מי
שהורס לך את החיים. אני ממליצה על כך בחום! אה, וכדי לשפר עוד
קצת את התחושה, הפצתי את התמונות שלו באינטרנט. זה היה נהדר.
ואני לא יודעת איך להסביר את זה בדיוק, אחר כך הרגשתי שהוטלה
עלי סוג של שליחות, לגאול את העולם מצלמי הפאפארצ'י המזויינים!
לנקום את נקמתה של דיאנה, את נקמתם של כל הסלבס באשר הם.
איך הייתי מוצאת אותם? בקלות. השמות שלהם הרי מרוחים בגאווה על
התמונות המזויינות שהם מצלמים. הייתי לוקחת את הכתובות שלהם
מהמודיעין, מגיעה אליהם, מתעללת קצת ומסיימת עם כדור בראש.
לקראת הסוף כבר השתפרתי, הגעתי לאיזה כנס שלהם. היית מאמין?
כנס צלמי פאפארצ'י! מעניין על מה הם כבר יכולים לנהל כנס, אולי
הם היו צריכים לקרוא לזה "סמינר בהריסת חיים לאנשים מפורסמים".
הגעתי לשם וריססתי את כולם. מגיע להם, החלאות.
אולי זה ילמד כמה מהם שעדיין בחיים, לא לדחוף את המצלמה שלהם
למקומות שהיא לא שייכת אליהם.