זה היה יום סגריר של חורף, השעה היתה 8:30 בערך,
הייתי צריך לקנות חלב וביצים מהסופר.

התלבשתי, שמתי את המעיל ואת הקפפות ויצאתי החוצה.

המדרכה היתה מלאה בשלוליות ונראה שעומד לרדת גשם, אז רצתי מהר
כי לא היתה לי מטריה, הסופר כבר נראה באופק, רק נשאר לחצות את
הכביש.

רצתי לעבר הצד השני של הכביש הרטוב, כבר הייתי קרוב לצד השני
ופתום החלקתי ונפלתי על הכביש, חטפתי מכה חזקה בראש,
פתאום שמעתי רכב גדול מתקרב לעברי, ראיתי אורות באים וקרבים,
רציתי מהר לקום אבל מרוב ההלם מעוצמת המכה זה היה קשה,
ולנגד עיני ראיתי את הרכב, זו הייתה משאית, הנהג לא הבחין בי,
בסוף הוא ראה אותי, אך זה כבר היה מאוחר מידי...

לפתע הכל נעשה שחור מסביבי, הכל היה אפל ושקט, פתאום מצאתי את
עצמי מרחף בתוך מנהרה חשוכה שבסופה היה אור חזק ומסנוור.
הדרך אל האור הזה היתה די רחוקה, למרות שהייתי בהלם הרגשתי מן
הרגשת אושר מיוחדת, מן תחושה של שלווה שאי אפשר לתאר.
פתאום בדרך ראיתי את כל קרובי משפחתי שמתו.
הם הסתכלו עלי ואמרו: לא חבל? והוא עוד כל כך צעיר.
פתאום בדרך המינהרה ראיתי את אמי שמתה מסרטן, היא אמרה שאני
עוד צעיר מכדי למות, ושזה לא הזמן שלי ליחיות בין המתים היא
אמרה, אתה מיוחד, ניתנת לך הזכות לחזור. אני שעוד הייתי בהלם
ממראה אמי,
אמרתי בקול שקט "לחזור"? והיא אמרה לי שניתנה לי הזדמנות
שניה,
לפתע הרגשתי שאני מתחיל להגרר אחורה בעוצמה אדירה הישר לתוך
קצה המנהרה...

האור הלך והתרחק, וכך גם אמי...

צעקתי בכל הכוח "לא אמא! עוד לא סיימתי, אני רוצה לדבר איתך,
או לפחות לתת לך חיבוק אחרון!" ונטפה דימעה מעייני, ואז ראיתי
בזק אור חזק ולבן, לפתע מצאתי את עצמי על שולחן החיאה בבית
חולים.

ראיתי את הרופאים מתבוננים מאושרים והם לחצו ידיים בשמחה, ואחד
הרופאים בא ואמר לי שהיה לי מוות קליני, אך לא נהרגתי, חזרתי
לחיים,
קיבלתי הזדמנות שניה.