זה התחיל כמעט לפני שנה. בקיץ הקודם, כשכבר כולם היו נשואים.
בנץ אמר לי שהוא הולך ולא חוזר יותר לבקר אותי. למעשה אני לא
ממש הבנתי על מה הוא מדבר, הייתי פשוט עסוק עם המחשב - ניסיתי
להפעיל את הסרט הפורנוגרפי האחרון שהורדתי יומיים לפני שהוא
אמר לי את זה. "זה לא עובד!" צעקתי בלי משים כאשר בנץ טרק את
הדלת מאחוריו, ממלמל לעצמו משהו שנשמע כמו "מסכן".
שעתיים אחרי שהצלחתי להפעיל את הסרט ולאונן מעט, צלצל הטלפון.
הרמתי את השפופרת, קרבתי אותה אל האוזן השמאלית, ושמעתי
צחקוקים ברקע, ואז פיצוץ - שהזכיר לי יריית כדור. השיחה
התנתקה.

כשהייתי קטן בערך בגיל 13, נהגתי להציץ לאחותי. אחותי, שירה,
הייתה בת 15 וכבר היה לה חזה מרשים למדי וגוף מחוטב - היא נהגה
להתעמל במכון כושר. אהבתי את המראה שלה. אחרי כל מקלחת היא
הייתה יוצאת עטופה במגבת הסגולה שלה עם השם שלה רקום בצבע כחול
כהה - את המגבת הזאת קיבלה בגיל 12 מאבא שלה ליום הולדת. מיד
כשיצאה מהמקלחת נכנסה לחדר שלה צבוע בצהוב חרדל מעט בהיר,
מפוצץ בבובות פרוותיות. בחדר שלה היא אהבה להסתובב עירומה, זאת
אני יודע מאיזה יום אחד שחזרתי מהבית ספר ונכנסתי הביתה בלי
שהיא תשים לב, היא הייתה לבדה, והתקלחה בזמן שנכנסתי. סגרתי
בעדינות את הדלת, הורדתי את התיק והתחבאתי בחדר שלי שהיה ממול
לחדר שלה. היא כרגיל יצאה מהמקלחת עטופה במגבת הסגולה, נכנסה
לחדר הצהבהב שלה וסגרה אחריה את הדלת. לדלת היה צילינדר עם
מפתח שהתאים לכל הדלתות בבית, והחור היה גדול דיו על מנת שאוכל
להשחיל מבט אל תוך החדר. היא לא נעלה את הדלת אף פעם, בלילות
הייתי מתגנב אליה לחדר בודק שהיא ישנה היטב עם איזה בובה
שהייתה זרוקה על ריצפת החדר, זורק עליה ומתחבא לראות אם היא
ישנה עמוק. ואז הייתי משיל מעליה את השמיכה הדקיקה של הקיץ
מביט על שדיה החשופים והתחתונים הלבנים הדקיקים שאהבה כל כך
ללבוש. יום אחד השתעשעתי במחשבה שאוכל ללקק לה את אחת הפטמות.

מיהרתי לקרוא ליוחאי - השכן שלי שמתגורר לידי ממש שתי מטר
ממני. הוא הגיע עם השקיות הגדולות שלו שנהג לסחוב, כרגיל עם
ההתקרחות התמידית שלו שנגרמה לטענותיו מהתרופות שהרופאים
נותנים לו דרך קבע, יום יום. "מה קרה?" הוא שאל.

כמעט כל לילה הייתי מבקר בחדר של שירה, מתבונן על גופה העירום,
מתלבט לי במחשבותי על נגיעות ומשחקי לשון למיניהם. לילה אחד
כשבדקתי אם שירה ישנה עמוק, עם הבובה המוזרה שהייתי נוהג לזרוק
עליה - מן קופיף פרוותי בלי עיניים, שהיה לפעמים מעביר בי
צמרמורת - נדלק האור מאחורי החדר שלה, במסדרון, ליד  השירותים,
צעדים כבדים נשמעו מתקרבים לפתח הדלת של שירה, אני מיהרתי
להיכנס מתחת למיטה של שירה, מושך מעט את השמיכה מעליה על מנת
להסתיר את הרווח בו אני נמצא. האור נכבה, הדלת נפתחה, וקול
נשימות כבדות עלו באוויר החדר הקטן. לא יכולתי לראות אפילו את
הרגליים של מי שנכנס לחדר, מסתבר שגם מי שעמד שם - לפחות שתי
דקות - לא ראה דבר והבין שצריך מעט אור על מנת לזוז, ואז שמעתי
את התריס של החלון - מימין למיטה - נפתח. הירח מיהר להעיר את
החדר באור לבן - אפור, ואז יכולתי לראות את הרגליים הגדולות
והשעירות של אבא של שירה. הרגליים התקרבו אל המיטה ונעצרו מול
פני, גם פניה של שירה היו באותו הכיוון. השמיכה נמשכה לפתע
לקצה המיטה, עצרתי את נשימתי וקפאתי במקומי. אבא של שירה
הסתובב בבית תמיד בטאנגה, היו לו מספר זוגות תחתונים שנראו
אותו הדבר אך בצבעים שונים, הפעם הוא לבש את האדומים. ריח
התחתונים שלו היה נורא, בעודם נחו ליד אפי. המיטה חרקה מעט,
כנראה ששירה התעוררה. "בוקר טוב מתוקה" הוא סינן בין שיניו.
ייבבות חרישיות נשמעו מעלי, "שירה בוכה" חשבתי לעצמי. הרגליים
שלו התרחקו זו מזו מעט, מה שגרם לרגלו השמאלית להעיף את הטאנגה
האדומות מאפי, שחררתי מעט אוויר ושאפתי במהרה, חרישית, את המעט
שיכולתי. המיטה שוב חרקה ופתאום נפלו מעלי שתי כפות רגליים
רכות. אהבתי את הרגליים של שירה, תמיד חלקות כאלו, וכפות רגליה
הקטנות תמיד גרמו לי משיכה לעשות לה מסג' אחרי בילוי ארוך בחוף
הים. המיטה החלה לנוע, בהתחלה לאט ואחרי כחמש דקות המיטה חרקה
במהירות וזזה מצד לצד. גניחה הגיע מלמעלה, וטיפות לבנות נפלו
ליד האף שלי, התחתונים עלו באוויר, הדלת נפתחה ונסגרה בעדינות.
"לילה טוב" הספיק לומר לפני שיצא. קול הבכי עלה לאוזני והטיפות
הלבנות נשארו מונחות ליד פני. המתנתי שם בשקט מחכה ששירה
תירדם. אחרי כשעה של קולות בכי שנמוגו לקראת סוף השעה, החלטתי
לחזור לחדרי, לא לפני שליקקתי את הנוזל הלבן.

"הם התחילו שוב" אמרתי ליוחאי. "אל תדאג זה יסתיים בקרוב, אתה
תעזוב את המקום המחורבן הזה ותחזור הביתה, אל האישה שאתה כל כך
אוהב" הוא השיב. יוחאי היה אדם טוב. כל מי שפגש אותו אמר שהוא
נחמד, השכנים שלנו תמיד קראו לו כשהתעוררה בעיה, הוא התאפיין
באופי מיוחד. הוא היה כזה שיכל לעזור בכל צרה ובכל מצב.
יוחאי הבחין בחשכה האופפת את חדרי, ושאל אם שוב אני מתעסק עם
הסרטים הסוטים שלי. התחמקתי מהשאלה שלו והצעתי לו כוס מים, כמו
שהרופאים תמיד אומרים, שמים זה הכי בריא. ניגשתי למקרר שהיה
קרוב, הוצאתי בקבוק שהכיל מים קרים. לפעמים כשלא היה לי מה
לעשות, בהיתי בבקבוק מים קרים, אהבתי את הטיפות הקטנות שהיו על
הבקבוק וזלגו מלמעלה למטה, אחת אחרי השנייה, גוררות את כל
הטיפות האחרות ביחד איתן, אל תחתית הבקבוק. הוצאתי שתי כוסות
פלסטיק מהארון משמאל למקרר, מזגתי בעדינות את המים אל כוס אחת,
אותה מילאתי עד סופה, ובכוס השניה מזגתי מחצית מהכוס, הכוס
השניה הייתה בשבילי, אני לא אוהב למזוג הרבה ואז לא לשתות הכל,
כי המים היו לי קרים מדי. אני עושה את זה גם עם האוכל, בחדר
אוכל, לוקח מעט על מנת לא לזרוק סתם אוכל.

לא הפסקתי לחשוב על הטעם המלוח של הנוזל הלבן. אהבתי לאכול
מלח. לפעמים הייתי קם בלילה עם יובש בפה, אז מזגתי לי מים
קרים, מחצית הכוס. אחרי המים התחשק לי תמיד איזה משהו מלוח, לא
יודע למה אבל זה הרגיע אותי, אולי בגלל שזה ייבש אותי והייתי
מרגיש מן סיבוב ראש קל, שהרדים אותי מהר. רציתי עוד.

"לאאאאא" צרחה נשמעה מקצה המסדרון, "הם לקחו את שאול" אמר
יוחאי. שאול היה השכן מהמפלס השני, בדיוק ממול ליוחאי. שאול
היה קצת לא בסדר לדעתי, היה לו לא מזמן מקרה ממש לא נעים,
האשימו אותו על מפגשים מיניים עם איזה ילד בן 6 שהיה בדרכו
חזרה מהמכולת של אבי, סך הכל קנה ארטיק מלון. הוא תפס אותו
לפני מעבר חצייה, פתח את הדלת הצמודה לנהג והכניס איכשהו את
רון בן השש לרכב, נסע לפרדסים ליד החווה, איפה שכל הסוסים,
והתחיל לגעת ברון. יוחאי אמר שלפי המשטרה רון סבל מחתכים באיבר
מין ולסת שבורה. מצא אותו איזה ערבי במטה אבוקדו, ערבי מצחיק,
סיפרו שהתעלף מהסכין שהייתה לרון בבטן.

צלצול שעון, העיניים נפתחו לי בעצמן, עוד לפני שהספקתי לחשוב
על כך. פני פונות אל התקרה, שפתי יבשות. קמתי, פתחתי את הארון
והוצאתי משם זוג תחתונים נקיות, רציתי להחליף לפני ששירה תיראה
את הכתם  הלבן שנשאר לי על התחתונים אחרי שחזרתי לחדר שלי
בלילה. כשיצאתי מהחדר החלטתי לבדוק את שירה, פתחתי בעדינות את
הדלת של החדר שלה. שירה עדיין ישנה, כשלידה כוס מים מונחת על
הרצפה, עם מעט מים בתחתית הכוס. נכנסתי למקלחת, החלפתי
תחתונים, התלבשתי ויצאתי לבית הספר. בדרך לבית הספר, חשבתי
לעצמי על אבא של שירה ושירה, לבדם בבית ואני צריך ללכת לבית
הספר, כל כך לא הוגן. שירה לא הייתה באותו השבוע בבית הספר כי
לא הרגישה טוב בתחילת השבוע והרופא אמר לה להישאר בבית לשבוע.
אחרי יומיים היא נראתה הרבה יותר טוב והרגישה מצוין, אבל
החליטה להישאר בבית למרות הכל. היא לא אהבה ללמוד. הסתובבתי
חזרה לכיוון הבית.

דפיקה בדלת, שני אנשים בחלוקים לבנים, ומישהו שנראה כמאבטח,
גדול, שרירי, וקרחת מבריקה. יוחאי הגיח לפתע מאחוריהם מסמן לי
עם הידיים להירגע ושהכל יהיה בסדר. אחד מהאנשים בלבן מבקש ממני
לשבת, ולהירגע.

עליתי במדרגות הבניין, עייף מהחום הכבד, מותש מההליכה המיותרת.
הבניין היה שקט יחסית לשעות הבוקר, כנראה שלא יצא לי להיות
בשעות האלו בבניין. הגעתי לדלת ביתי, נעמדתי מול הדלת המתנתי
כדקה מקשיב לקולות שבקעו מן הדירה. הקולות היו עמומים מעט.
פתחתי בעדינות את הדלת כפי שנהגתי לעשות לדלת של שירה בלילות.
לא היה אף אחד בסלון והקולות נשמעו כמגיעים מהחדר של שירה.
פניתי לכיוון המטבח והבחנתי בתיק שחור ששוכב על השולחן, הנחתי
את התיק שלי, והתקדמתי אל החדר של שירה. פתאום שמעתי קול מוכר
מדבר, הוא אמר שהוא מיד חוזר ואני קפצתי במהירות מאחורי הספה
בסלון. הייתה לנו ספת עור שחור רחבה וגבוהה, כך שיכולתי בקלות
להתחבא מבלי שישימו לב אלי. פעם אבא של שירה רצה להחליף את
הסלון ואני התנגדתי לזה. הוא אמר שיהיה יותר כסף אם הוא ימכור
את הסלון הישן הזה. כשבאו יום אחד הסבלים אני התיישבתי על הספה
הגדולה ולא זזתי ממנה עד ששירה לחשה משהו לאבא שלה והוא וויתר
ונתן לסבלים 50 שקל על הטירחה. מעולם לא ידעתי מה היא לחשה לו.
מהחדר של שירה יצא אבנר, חבר טוב של אבא של שירה. אבנר הסתובב
בבוקסר לבן וחולצה מכופתרת פתוחה שהדגישה את הכרס השעירה שלו.
הוא ניגש לתיק השחור ששכב על השולחן במטבח, למזלי הוא לא הבחין
בתיק שלי.

"הכל יהיה בסדר" אמר לי אחד מהאנשים בחלוקים הלבנים בעודו
מוציא מהתיק שהביא איתו בקבוק זכוכית מלא בנוזל המוכר. פעם לא
ידעתי מהו הנוזל הזה, אחרי שטעמתי את השפעתו והבנתי כי החומר
הזה הוא הגורם לי לכל הבעיות, התחלתי להתפרע בכל פעם שנתנו לי
מהחומר המר הזה, לכן, הם יודעים כבר שצריך להרגיע אותי
מלכתחילה.

אבנר הוציא חפיסת קונדומים כחולה וחזר לכיוון החדר של שירה.

"אני לא משוגע" צרחתי בקול.

התקדמתי לחדר של שירה, מציץ מבעד לחריץ הדלת. אבא של שירה עמד
שם וצפה באבנר מכניס את איבר מינו לפיה של שירה.

יוחאי ברח מהמקום בעודו צורח כי הם מטרפים אותנו ואנחנו
שפויים.

אבא של שירה הצטרף אל שניהם.

"אני אוהב אותך שירה" חשבתי לעצמי בעודי משפשף את זרוע שמאל
מהדם.

"אני אוהבת אותך אבא".