ישבתי למעלה לבד בחדר והקשבתי לעצה השבועית שלי מעצמי,מלמטה
נשמעו צילצולים של פעמון הדלת, צרחתי:"פתוח" ואיש לא
נכנס.הכלבה שלי כבר ממש התרגשה ממי שלא נכנס והתחילה
לנבוח.צרחתי:"כן" בעצבנות ומי שהיה שם לא פתח את הדלת,אותי
לימדו לא לנג'ס,פשוט לפתוח גם אם זה לא ממש מנומס העיקר להיכנס
כבר ,בלי כל הפרוצדורה של לדפוק או לצלצל ולחכות שמישהו יצעק
בקול פלצני"פתוח", אנחנו ישראלים מי צריך את כל הנימוס המזוייף
הזה.
ירדתי למטה בריצה כאילו זה מישהו חשוב למרות שידעתי שלא יכול
להיות דבר כזה באותו רגע ופתחתי את הדלת ,מולי עמדו שלוש בנות
עם שיער ארוך ומסורק ,הן עמדו בפרצופים עצובים ספק רשמיים
ואמרו"אנחנו מתרימים" ,אני בספק אם אכפת להן בכלל בשביל מה
הכסף בכלל או למען איזו מטרת ערכים הן עושות את זה פשוט בשביל
להיראות טוב, להראות שלמישהו אכפת מהנכים ,החרשים , האוטיסטים
והמפגרים שבטח לא מבקשים בעצמם שיתרמו להם.
עד שאתה לא פוגש באדם כזה ,אתה תורם כדי להרגיש אדם יותר
טוב,לא שזה ממש עוזר ,
גם אני עשיתי את זה פעם ועצוב להודות אבל ממש לא חשבתי על כל
אותם אנשים שזה יעזור להם ,בהתחלה הייתי תקועה באידיאל אבל אחר
כך בתור ילדה קטנה ורקובה בכיתה ח עיניין אותי כמה כסף השגתי
וכמה זמן הסיוט הזה עוד יימשך.
כשטרקתי את הדלת לבנות המתנדבות בפרצוף בטענה שאין לי כסף לא
חשבתי על זה יותר מידי ,פשוט למי יש כוח להתעסק במחשבות מרחמות
על נכים,חרשים וכל שאר אומללי המדינה כשכל אחד דואג רק לתחת
שלו ואיך תיראה הגינה.