אתה יודע, חלמתי עלייך אתמול בלילה.
חלמתי שאתה מנשק אותי, חלמתי שאתה אומר לי "אני אוהב אותך".

חלמתי שכולם רודפים אחרינו, כולם. חלמתי שכולם כועסים עליי
(עליי!) שאני נותנת לעצמי להתאהב בך, כאילו זו רק אשמתי...
חלמתי שכולם כועסים עליי שאני אוהבת אותך.
חלמתי שזה אני ואתה נגד כל העולם (ואחותו), חלמתי והרגשתי
כאילו אני נמצאת במציאות, ולא חולמת.
בשנייה האחרונה של החלום, חלמתי שאתה מנשק אותי... ואז קמתי.
קמתי, והייתי הכי מבולבלת בעולם.
מצד אחד - הרגשתי הקלה, שזה לא אמיתי, ושבעצם אתה בכלל לא זוכר
אותי, ואנחנו עכשיו רחוקים כמו אלפי שנות אור.
מצד שני - הרגשתי רע, הרגשתי כועסת, כועסת על עצמי, למה אני
חולמת דווקא עלייך?! למה? הרגשתי דיכאון, פספוס.
אתה מכיר את זה, שאחרי נשיקה אתה מרגיש עוד את הטעם על
השפתיים, את ההתרגשות הזו בבטן, את האנדרנלין זורם בגוף, את
הריחוף הזה, האושר? אז ככה הרגשתי בדיוק בשנייה האחרונה של
החלום ובשנייה הראשונה של המציאות כשהתעוררתי.

אולי אני סתם משועממת ומחפשת לעצמי קצת אקשן להפיג את השעמום,
ואתה הרי הבנאדם הכי לא משעמם בעולם.
אולי אני סתם חושבת על איזושהי דרך להציק או להכעיס את ההורים
שלי, שאם הם יישמעו שאני אפילו חושבת עלייך, המצב לא יהיה
טוב.
אולי אני מחפשת קצת תשומת לב מחברות שלי, וכשזה קשור אלייך,
אני בטוחה שהן ייתנו לי את התשומת לב הזו... שיחות ארוכות אל
תוך הלילה, כשהן יושבות מולי ומסבירות לי למה אסור לי כל כך
להרגיש אלייך כלום, ושאסור לי להתקרב אלייך.
אולי... באמת אני מתחרטת שאז לא נישקתי אותך, בפעם האחרונה
אחרונה שראיתי אותך.

אוף...
שוב נכנסת לי לחיים, לראש, ללב אוף איתך.
אני משתגעת! זה הורס אותי! אתה בכלל לא  הטעם שלי, לדעתי אתה
אפילו מכוער, אבל כשזה קשור אלייך, המראה שלך כבר לא משנה לי.
האופי שלך... חחח, אתה ואני יודעים טוב מאוד שיש לך את האופי
הכי גרוע שמישהו יכול לקבל. אתה בנאדם קשה, עושה מה שבראש
שלו, אתה בכלל בכלל בכלל לא מתאים לי, ובחיים לא נסתדר, כמו
שבחיים לא הסתדרנו.
אני רוצה להאמין שהשתנת, אני רוצה להאמין ולקוות שתשתנה.
בפעם האחרונה שדיברנו, אמרת שאתה תשתנה, אמרת, אז מה, עובדה
שאני לא מאמינה לך. לא מאמינה שהשתנת, לא מאמינה שתשתנה.
זה מדכא אותי.
מדכא אותי שאתה כזה! מדכא אותי שאתה לא משתנה! מדכא אותי שאני
לא יכולה להאמין לך כי אתה תמיד מאכזב! מדכא אותי, שאתה פתאום
נכנס לי לחיים ולא יוצא, אחרי כל הזמן הזה של הניתוק! מדכא
אותי שאתה זה אתה! מדכא אותי שאני מפחדת פתאום שאני אוהבת
אותך, או שאולי האהבה שלי בחיים לא עברה!
בעצם, בכלל לא אהבתי אותך...
אני כבר לא יודעת מה לומר לך יותר, אני בכלל לא רוצה לדבר
איתך, בחיים! אבל עובדה, אני מדברת.
אסור לי לדבר איתך! אסוררר! אבל אני רוצה לדבר איתך... למה?
למה?
למה אין לי תשובות? למה אני לא יודעת מה אני מרגישה?

אוף! נמאס לי... מהכל!

רק שתדע, שלא משנה מה שתעשה או מה שיהיה, תמיד יהיה לך מקום
אצלי בלב.