לפני שנים רבות, זמן רב לפני המהפכה הסופית של המדע, היו
שייכים האמונה והמזל, למשל, לתחום המיסטיקה והאמונות הטפלות,
והם עוררו בוז בכל מדען ראוי לשמו. המדע בכבודו ובעצמו אפילו
לא בז להם. הוא היה אדיש לקיומם. לפיכך, שום איש מדע רציני לא
העלה בדעתו לחפש את הקשר בין האמונה והמזל. איש גם לא חקר
באופן מדעי את השאלה האם הגורל קבוע מראש או ניתן לשינוי.
הבלבול והבורות של אותם ימים היו כה גדולים שלא איפשרו שום
מתודה עקבית המניבה פירות. כמה פשוטים היו חייהם של האנשים
מאותה תקופה טיפשית אילו ידעו שלכל אדם גורל קבוע מראש פרט
למספר סופי של מקרים המתוארים ע"י הטורים המתכנסים למחצה של
טילגו-שוורצנגר.
יתרה מכך, סכנת כליה ריחפה מעל לחברה האנושית של אותם ימים,
שנסמכה על שקרים, דעות בלתי מבוססות, אינטואיציות, אמונות,
ושאר מיני עשבים שוטים של ההכרה. ההדרדרות נבלמה ממש על סף
תהום הודות להופעת המדע-הסופי.
למשל, אלוהים (מין מושג ערטילאי, שתהרגו אותי אם אני מבין
אותו) גרם צרות רבות. כיצד זה גורם מושג ערטילאי לצרות רבות?
נוסחת כץ-קושקוש-ורון נותנת את התשובה לכך. היא גם מסבירה מדוע
קישרו אנשים את אלוהים לבריאת העולם. עם פתרון חידת היווצרות
היקום (משוואות ראר) הסתבר שלאלוהים אין בה יד ורגל.
באותם ימים מבולבלים שלט עיקרון שנודע בשם פוליטיקלי-קורקט.
עיקרון זה הגביל את המדע - הזקוק לחופש מוחלט (כפי שהוכיחו
שניים ממייסדי המדע-הסופי, אנדרסון וצ'אנג) - והכפיף אותו
לנורמות חברתיות ואסטתיות מטופשות. ברור שבתנאים אלה בלתי
אפשרי היה להגיע לאמת. איינשטיין ובוהר, הייזנברג והוקינג,
איקינאצ'י ודיגולו ובוודאי שמדענים מוכשרים פחות - כולם כשלו
מאותה סיבה. בעידן המדעי הפי. סי. אי אפשר היה להגיע לתובנות
הנראות מובנות מאליהן: למשל, שנשים לא נהנות מסקס (מה שחיסל את
תעשיית הויברטורים, שהיו, כמה שהדבר נשמע מגוחך, מכשירים
לגרימת סיפוק מיני לנשים) או העובדה שגברים לא מסוגלים לאהבה
רומנטית. בעקבות ביסוסן המדעי של שתי עובדות אלו פרצה מלחמת
המינים האטלנטית, עדות לכך שבאותם ימים עדיין העדיפו בני האדם
לנסות למרוד במציאות על פני קבלתה. עניין זה ודומים לו שימשו
נושאים לויכוחים מיותרים באקדמיה ומחוצה לה. המשותף לכל
הויכוחים האלה היה בורותם וצביעותם של המתפלמסים. תבנית זו של
ויכוח-מתוך-בורות-וצביעות הינה אחד המאפיינים הבולטים של
התקופה, המכונה בניגוד מוחלט לאופיה, התקופה המודרנית. תבנית
זו עוד תודגם בהמשך. האמירה שלבנים יש כישרון טכנולוגי גדול
יותר ושבנות רגישות יותר (כפי שמוכיח משפט דידו-מיארה) עשויה
הייתה לעורר תגובות התנגדות סוערות כלפי אומרה. המשפט "היופי
חשוב מהאופי" (שהוכח ע"י טיקו ובלליוס) עשוי היה להביא על
אומרו נידוי חברתי. גישה חברתית זו, המהווה חלק ממה שאפשר
לכנות "הדמוקרטיזציה של המדע" היוותה את אחד המיכשולים
העיקריים שהפכו את המדע הקלאסי לבלתי רלוונטי. יחלפו עוד שנים
רבות עד שזיגזג פונץ' יוכיח שהדמוקרטיה בכללה הינה שגויה
וששלטון המדענים האוטומטי למחצה, גרסה 7.1, הינה שיטת הממשל
האידאלית. מכאן ברור שהדמוקרטיה כגישה מדעית הינה פשוט טמטום.
ואם כבר הזכרנו פוליטיקה, דוגמא נוספת לערפול ולבלבול ששררו
בעידן הכאילו-מדעי, היא חוסר הבהירות בנוגע לתכונותיהם האישיות
של הפוליטיקאים. באותם ימים לא היה ברור הקשר בין הפוליטיקה
לבין שקרנות וכוחנות. אכן, מושגים אלה הוזכרו בכפיפה אחת פעמים
רבות. אולם גם נושא זה שימש כר נרחב לויכוחים עקרים, שהגיעו לא
אחת לכדי התפרצויות זועמות ואף אלימות. הדיון בנושא זה היה
בלתי מדעי לחלוטין, ובוודאי שלא הוביל לשום מקום. ההזכרות
בקבוצות גדולות של אנשים ההולכים כעדרי כבשים אחרי נוכלים
ושקרנים מעוררת רחמים ופליאה. אולם גם אלה שהכירו בקשר הזה (אם
כי באופן אינטואיטיבי ובלתי-מדעי - ולכן בלתי רלוונטי) עסקו
כסומים בארובה בשאלה האם הפוליטיקה הופכת את העוסקים בה
לשקרנים וכוחניים או שהשקרנות והכוחנות הם כלים חיוניים כדי
להפוך לפוליטיקאי. הפונקציות המרוכבות-לחלוטין של מרטין ודהן
פוגגו את חוסר הבהירות סביב עניין מביך זה, וחיסלו את המלל
המיותר הכרוך בו.
גם הפילוסופיה של העידן הישן סבלה מחוליים דומים לאלה של המדע.
העובדה שהשאיפה לאמת לא עמדה בראש מעייניהם של הפילוסופים (מה
שהופך את עצם השימוש במושג פילוסופיה לחצוף למדי) לא איפשרה את
איחוד המדע והפילוסופיה, והפכה שנים ארוכות של הגות לבלתי
רלוונטית. משב רוח חולף. אולם למרבה הפליאה, פה ושם הבליחו
תובנות נכונות מבין הררי המילים שנשפכו בבלי דעת. ניטשה לא היה
רחוק כל כך מהאמת (סביר להניח שבדרך המקרה) כשאמר "האופי הוא
הגורל". בכלים העלובים שעמדו לרשותו, הוא לא יכול היה לדעת שיש
להעלות את הגורל בחזקה ולכפול אותו בקבוע, אך גם אמירה לא
מדוייקת זו מפליאה בקרבתה לאמת.
דוגמה נוספת לתובנה כזאת, הדומה למדי לתובנה מוכחת של ימינו -
גם אם היא עצמה שגויה לחלוטין, היא משפטו של הפילוסוף הנשכח
והמיותר (כשאר בני דורו) דקארט: "אני חושב משמע אני קיים".
משפט שטותי זה נשמע כפראפרזה ליצנית על "אני אומלל משמע אני
קיים" שכידוע נגזר ישירות מהפוסטולטים-המוכיחים-את-עצמם של אבי
המדע-הסופי, חוסיין, אך כמה שזה נשמע בלתי יאמן, שימש משפטו של
אותו דקארט כבסיס לפילוסופיה.
יחד עם זאת ברור שהברקות אלו ומעט אחרות (ששוב, אין לדעת אם לא
רובן או כולן נפלטו במקרה) אין בהן כדי להצדיק את הררי השטויות
שכתבו ניטשה ודקארט, אך גם שפינוזה, הגל, קאנט ואחרים. הרי גם
אם נריץ במחשב תכנית היוצרת מספר גדול מספיק של צירופים
אקראיים של מילים (אלגוריתם השימפנזים של שייקספיר) נקבל
בהסתברות של אחד, לפחות עותק אחד של
הפוסטולטים-המוכיחים-את-עצמם.
קצת קשה לתפוס כיום, שהמחקר ה"מדעי" (נכון יותר: הפסאודו-מדעי)
נמשך שנים ארוכות כל-כך ובכובד ראש גדול כל-כך ושדורות על גבי
דורות של "מדענים" צברו בשקידה כמויות אדירות של ידע שגוי.
מלמעלה השקיפו הפילוסופים של המדע חמושים במיתקני ראיה מיושנים
(שכונו מישקפיים) והביעו את שביעות רצונם מהתפתחותו של המדע.
אכן התפתחות בהתחשב בעובדה שגם מחלה ממארת מתפתחת. מדי פעם העז
איזה אידיוט להכריז כי המחקר המדעי מתקרב לכדי מיצוי. אולם גם
אלו שטענו כי המדע לעולם לא ימוצה, ושתמיד יקומו תורות חדשות
מדויקות יותר על גבי הישנות - ועשו זאת במידה דומה של ביטחון -
לא נופלים מהם בסיכלותם. כידוע, שם משפט קולרגול קץ לויכוח חסר
שחר זה בהוכיחו את הסופיות של המדע-הסופי באופן מדעי. סוף-סוף
יכולנו להפסיק את המרדף אחר גילויים חדשים, פשוט כי אלה
הנימצאים בידינו הם הנכונים.
סוף סוף התפנינו לעסוק בדברים החשובים.