הוא הגיע לשם, למקום הזה שבו הוא אמור להתחיל בחייו החדשים עם
אנשים חדשים שמעולם לא ראה. הוא לא ידע כיצד להתמודד עם זה, עם
המועקה הזאת על הלב. הוא ניסה לפתוח דף חדש. שמונה שנים בילה
בבית ספר אחר עם אותה כיתה וכאשר הוא עזב, אף אחד מלבד חברו
הטוב לא זכר את שמו, כי מעולם לא נהג לדבר או למשוך תשומת לב.
כשהוא יגיע לשם הוא ישתנה. כך הוא הבטיח לעצמו בנחישותו
העצומה. רגליו הכבדות סחבו אותו אל היום הראשון, עיניו בהו
באדמה שמתחת לרגליו חולמות על מקום אחר, על מקום שבו הוא יוכל
להיות לבד. רק הוא ועצמו. הוא הגיע לשם, הוא ראה את כולם והבין
ששוב הכל יהיה אותו דבר.

ענת ואני מעולם לא שמנו לב אליו, במשך שנתיים תמימות אף אחד לא
שם לב. הוא תמיד היה שם ברקע הדברים ולפעמים בכלל לא ברקע. עם
דיסקים של רוק ישראלי הוא נהג להסתובב בחצר ולהקשיב. רק לשירים
הוא יכל להקשיב כי הם כביכול נכתבו עליו, נכתבו מתוך מעמקי
ליבו. יום אחד הוא החליט לסיים את הכל, לסגור את המחברת ולהגיד
לעולם שלו שלום כי הוא לא היה שייך למציאות, הוא היה שייך
לדמיון, לעולם אחר. בביתו הוא הכין לעצמו את הפרוסה האחרונה,
נעל את נעלי המרטינס בפעם האחרונה ולבש על עצמו את החיוך
האחרון שהוא אי פעם יראה. הוא יצא מביתו בצעדים קלילים אל עבר
הים, הוא נזכר בכל השנים של חייו. את הימים מאחורי קיר הבטון
בחצר שבהם ישב לגמרי לבדו על החול ונהג לחשוב ,הוא ניסה לשכוח.
הוא הגיע אל מקום שצופה אל הים, אל "המצפה" והביט בגלים מכים
אחד את השני באכזריות, עולים ויורדים כמו הכאבים שעלו במעלי
הנפש והכו בו כה חזק עד שלא יכל לנשום. הוא עצר את נשימתו
ודמיין את עצמו קופץ ומתגלגל אל הסלעים בכאב, הרבה כאב עד
שהמחברת תיסגר. כבר חשב על ההספדים שיתנו בהלוויה שלו, על
הכמות הקטנה של המילים שיכתבו, כי הרי אף אחד בעצם לא מכיר
אותו ואף אחד לא יידע מה לכתוב. הוא הפסיק לרחם על עצמו כאשר
התחיל לרדת גשם. הלילה ירד והוא עדיין לא זע ולא נע מן המקום.
בכוח שאותו נהג להסתיר היטב הוא הסתובב ופנה לביתו. הגשם לא
הפסיק והוא נרטב עד העצם האחרונה בלבו. ממחר הכל הולך להשתנות,
הפעם הוא ידאג שהשינוי יהיה להרבה מאוד זמן. מה שגרם לו
להשתנות הוא מעולם לא סיפר, אולי העובדה שהוא כבר עמד בסוף
הדרך של המציאות ובדרך אל הדמיון ואולי זה משהו אחר. יום למחרת
הוא כבר היה אדם שונה. תחילה הוא בחר לשנות את מראהו החיצוני.
הוא לבש חולצה של מטאליקה, מכנסי באגיס מתרחבים ומשקפי שמש
שמסתירים מאחוריהם חיים שלמים. הוא אזר אומץ, ודיבר איתה, עם
ענת וכעבור כמה ימים הוא כבר הכיר את כל מי שהיה צריך להכיר.
כשענת הייתה פוגשת אותו אחרי הצהרים הוא היה שתוי או מסומם.
הוא חרט על עצמו בסכין כמה משפטים לא ברורים ונהג להשתמש
במועקה ובשנאה שבו כדי להתעלל ברגשות של אחרים.  
אני פגשתי אותו כחצי שנה אחרי בחדר מדרגות של בית אחד, הוא היה
מלא בריח של אלכוהול עם חיוך על הפנים הוא אמר לי בצחוק מתגלגל
"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" ניסיתי להבין למה הוא התכוון
וכשהבנתי הרגשתי משהו שורף בתוך תוכי, שלא הפסיק לתהות האם
השינוי הזה שהוא הביא על עצמו באמת גרם לחיים לחייך אליו. קו
המחשבה נתקע כשהוא התחיל לצרוח ולומר לי שהוא רע. חתוך עור
ומסומם הוא הסתכל בי בעיניים פוזלות ודמו נשפך על הרצפה בחדר
המדרגות. הצדקתי אותו.
צרחתי והרגשתי את מיתרי קולי נחתכים ועיני שרפו בשל בבואת האור
שנכבתה. החזקתי לו את היד ולחצתי על הפצע חזק חזק, לא הייתי
בטוחה אם רציתי להציל אותו או רק להכאיב לו יותר. שנאה ראיתי
בעיניו, הלובן מסביב לאישונים הפך שחור. אולי דמיינתי. בכל זאת
נכבה האור. הנחתי את ידי מתחת לידו ושמעתי את ההתנשפויות
המואטות שלו בתוך אוזניי. לרגע יכולתי לשכוח שאיתי נמצא אדם
מדמם, אדם שאולי רצה לסיים את האור בעיניו. הלכנו לאט לאט
ויצאנו אל האור, התיישבנו על הספסל הקרוב. רציתי להקשיב לו
ולהבין, אז שאלתי אותו איך הוא הגיע למצב הזה ואם זה פעם
ראשונה שהוא ניסה להתאבד. הוא לא ענה. הוא רק ביקש בתחינה קלה
"יש לך סיגריה?" השבתי שאני לא מעשנת. הוא כעס. חשבתי שהוא
עומד להתפוצץ. "כאב לך, נכון?". הוא אמר שלא. נישקתי אותו.
נשיקה קטנה כזאת על הלחי, כדי שהוא לא ירגיש לבד, אולי דמיינתי
אבל אני יכולה להישבע שהיה ורוד קל של סומק בלחייו. הוא הסתכל
עליי כלא מבין למה עשיתי את זה. החזקתי לו את היד, היא הייתה
קרה ורפויה, לא רציתי לעזוב, אף פעם לא הייתה לי ההזדמנות
להכיר אותו, הוא היה תמיד חידה בשבילי ועכשיו מחשבותיי התמקדו
בעזרה לאדם שיושב לידי. "אתה צריך בית חולים" אמרתי חנוקת
דמעות, הוא היסס לרגע אבל יכולתי לחוש בכאב מזדחל לו לאט לאט
לכל התאים. הוא קם. תפסנו מונית ולאחר שעתיים בערך הוא היה
חבוש ,שוכב במיטה עם סדינים אפורים ומביט לתקרה, התקרבתי אליו
בצעדים בטוחים, לא שאלתי דבר, פשוט ישבתי לידו, הרוסה
מהתחקורים של הרופא והדרישה שפסיכולוג יבוא לדבר איתו.
התיישבתי לידו, מנסה להעלות חיוך אחד על פניו, אך דבר לא עזר.
אמרתי לו שאני כאן בשבילו, בשביל כל דבר שהוא ירצה אך הוא השיב
בגלגול עיניים. לבסוף התייאשתי והלכתי לעבר החלון. מבעד לחלון
נשתקפו להם חייהם של אנשים ההולכים ברחוב אל עבר הבית חולים,
ניסיתי מתוך תסכול לנסות להבין מדוע הם באים לפה. לכל אחד יש
סיפור חיים משלו, דבר שמטריד אותו, כל אחד נמצא בתוך בועת הזמן
שלו וחי את החיים שלו מבלי להסתכל לצדדים.
שמעתי נקישה בדלת. הוא בינתיים התעסק עם האולר כאילו דבר לא
קרה. אדיש לחיים ולמוות. בדלת הגיעה היא, הענת הזאת. האחת עם
החיים הכי קרובים למושלמים, היא נכנסה בהליכה בוטחת לעברו,
במבט אחד מחייך אליו, הוא חייך בחזרה. הרגשתי צביטה בלב ורציתי
להיעלם משם. היא לא שאלה מה קרה, היא רק ביקשה שאצא כדי שהיא
תוכל לדבר איתו. הוא לא הסתכל לעברי. לא אמר תודה, פשוט חייך
אליה. יצאתי מהחדר, מרגישה פספוס על עוד אדם שלעולם לא ידבר
אליי. מבחוץ שמעתי את צחוקו השקט וחנוק מכאב, הבנתי שכאן זה לא
מקומי והתכוונתי ללכת כששמעתי אנחת כאב. נכנסתי לחדר וראיתי את
ענת נוגעת בחתכים שלו ומנפנפת באבקה לבנה בחיוך כמעט מושלם.
הסתכלתי עליו המומה, אך לא ניסיתי לעצור בעדו, אולי משום
שהבנתי שאני לא אציל אותו, אולי גם בגלל שהבנתי שענת היא זו
שהצליחה לגרום לו לחייך. אולי אין בי מספיק רוע, אולי אני
צדיקה מידי בשבילו, גיחכתי לעצמי ויצאתי. הרי "צדיק ורע לו,
רשע וטוב לו". כך הוא אמר לי.