בוקר יום שני רגיל בעבודתי כמנהלת חשבונות.
אויש. מנהלת חשבונות. אל תנסו להבין.
מה לי ולכסף.
חגיגה לכבוד שיפוץ המשרד, וכולם מביאים דברים טובים.
עוגות, שתיה, יין.
וסוכריות.
סוכריות צבעוניות טעימות. טעם תפוז, ענבים, לימון ופטל.
יאמי.
פותחת את הניילון השקוף ומכניסה סוכריה קטנה וצהובה אל פי.
רוב הבחורות כאן שומרות על הגזרה, אז הן מונעות מעצמן את
התענוג הנפלא של הסוכריות הטעימות האלה. האמת? על מי הן
עובדות? הרי מהעוגות הן יכולות לאכול?
ולא שאני לא דואגת לאיך שאני נראית, אני פשוט לא אוהבת את
האובססיביות הזו ממזון. זה לדעתי גורם להשמנה יותר מכל שוקולד
עתיר קלוריות.
ועוד סוכריה, הפעם אדומה.
ועוד 5 דקות עברו, ועוד סוכריה מוצאת עצמה בדרך אל קיבתי הרעבה
למתוק.
מרגישה טשטוש קל. כנראה לא אכלתי מספיק היום ושוב חסר לי סוכר.
אוי, נאכל עוד כמה סוכריות, זה בוודאי יעזור לסחרחורות.
ועוד מאות סוכריות מגיעות לביטני הדקיקה, אך הסחרחורת לא
עוברת. היא רק מתחזקת מסוכריה לסוכריה.
מדליקה סיגריה ועוברת במסדרון הצר אל עבר מחלקת השיווק.
אורלי מחייכת אליי, ואני מתיישבת על הפח ליד מקומה.
מבט אחד עליה וראיתי שגם היא מכורה כבר לסוכריות. אני אזהה את
הסחרחורת הזו על כל אחד.
היא מביטה בי ורואים שגם היא מזהה את הסחרחורת על פניי.
מביטות אחת בשניה ופורצות בצחוק איימים.
לאחר מספר דקות של צחוק ואכילת סוכריות נוספות אני מביטה בה
ואומרת: אורלי, אני חוששת שהתמסטלנו מהסוכריות. וזה לא שוגר
היי, ולא עייפות יתר, זה החומרים המוזרים שהכניסו במעבדה
לסוכריות.
אורלי עונה לי, שאם לא אפסיק ללכת, הסחרחורת תעלם, ואני מגלה
שאמת בפיה.
אז הדפסתי כרטיס, יצאתי אל ביתי. והלכתי. לא הפסקתי ללכת.
במהירות רבה, שכל עובר אורח היה רואה כי אני אחוזת תזזית.
הולכת והולכת ומרגישה כי עוקבים אחריי.
מביטה כל 2 צעדים אל מעבר לכתפי, ואין אף אחד.
אבל במצב שלנו היום, ששתי בחורות כבר נחטפו, אני יכולה להשבע
ששמעתי שני בחורים מאחורי מדברים וצוחקים, ומתכננים את חטיפתי.
לא שמישהו ירצה אי פעם לחטוף אותי, כי אני קרציה לא קטנה, אבל
זה כבר דבר שהוא לא ידע לפני שיחטוף אותי.
מתחילה לעלות על קונספירציות שלמות, מאיפה הגיעו הסוכריות
למשרד, איך הכניסו לסוכריות חומרי הזיות, ואילו סמים בכלל
נכנסו לקיבתי בשעות האחרונות.
וממשיכה ללכת ולא מפסיקה, ודואגת.
מדברת עם שי, מוסרת לו את אהבתי, והוא לא יכול שלא לצחוק
עליי.
אולי זה אקסטות, הוא אומר. ואני נזכרת בהרצאה על סמים שעשה לנו
צ'בס אימת הנוער כשעוד הייתי בתיכון.
לא מצליחה להשתחרר מהפחדים, ולא מצליחה לעצור.
ממשיכה ללכת, ושוכחת כבר מכמה שי פגע בי בזלזול שלו. או אולי
גם זה היה בדמיוני.
רוצה להתקשר לחברים שלי, אבל מפחדת אולי הם לא יאהבו אותי
ככה.
רוצה להתקשר לאמא, אבל מפחדת מצעקות.
ואבא, שביקר במשרד, שלא נדבר בכלל על כמה פחדתי להביט לו
בעיניים, אולי הוא יראה שמשהו לא בסדר בי, ויכעס שאני הורסת לו
את השם הטוב.
מפחדת מהכל. מפחדת להשרף מהשמש, מפחדת לעלות על האוטובוס הלא
נכון, מפחדת לעצור, מפחדת לאכול מהסוכריות האלה שוב, אבל הכי
מכל, מפחדת שהסוכריות יגמרו.
כי הן כאלה קטנות, וצבעוניות, וטעימות.
ומפתות.
כל כך מפתות.
אין דבר שאני רוצה יותר מלהכניס אל פי רק עוד סוכריה צבעונית
קטנה אחת.
יאמי.