ישבתי בחדר, מדוכאת, מרגישה שיש לי את כל העולם להציע,
אבל אין למי.
מרגישה דחוקה בפינה, משהו עוצר מבעדי לקום ולזקוף ראש.
תמיד הייתי משווה את עצמי לאחרים, הם יותר טובים,
הייתי חושבת.
לא הספקתי לעשות כלום, כבר בת 17, ולא הספקתי כלום.
לא הספקתי להתנשק.
לא הספקתי להתאהב.
לא הספקתי להרגיש שייכת.
לא הצלחתי להתחייב, המומחים יקראו לזה פחד מקשר,
אני אקרא לזה פשוט פחד.
אני מרגישה שאין לי מרחב, אני לא מצליחה לנשום.
משננת לי שוב ושוב בראש, שיש שביב תקווה, הצלחה,
יש דברים שאני עשיתי ואחרים לא.
וזה לא רק הפוך.
אני גיליתי את השיר הכי יפה בעולם, ובכיתי ממנו כל פעם מחדש.
אני הצלחתי לחזור כל פעם על אותה טעות.
אני שקלתי מוות, גם אחרי שכבר הבנתי שאני לא רוצה.
שקעתי בעבר.
שקעתי, עד שכמעט טבעתי, נפשית ופיזית.
רציתי מקום טוב יותר, רציתי לגדל כנפיים ולהפוך לפיה קסומה.
שתוכל להביא אושר גם לאחרים, וגם לעצמה.
הספקתי לחלום, גם אם לפעמים איישתי,
עדין נשאר לי החלום ושביב התקווה.
הספקתי להאמין באחרים, גם אם נפגעתי מכך,
זה עדיף מאשר לא לתת אמון בכלל.
הספקתי לכתוב, ולרקוד, ולשיר ולראות, גם אם זה לא היה לראות
עולם, אני עצרתי והסתכלתי מחוץ לחלון, ראיתי את השמש זוהרת, גם
כשהיה אפור מבפנים.
עכשיו אני כבר יכולה לצאת מהפינה שלי,
הספקתי הרבה יותר מכולם.