האור הזה חזק מדי. אני לא מסוגלת לפתוח את העיניים. מה זה האור
הזה? אה כן, זה הבוקר. אני שולחת יד לחצי השני של המיטה, המקום
ריק.
" אנטוניו... אנטוניו, אתה כאן?" איפה הוא? אני זוכרת שהייתי
איתו אתמול בלילה. אני מנסה לפתוח שוב את עיני. הנה, הצלחתי
קצת. אני רואה ממש מטושטש. מה הרעשים האלה? רגע, הם באים
מכיוון האמבטיה. "אנטוניו... אתה שם?"

כל הגוף שלי כבד, כמו בזמן שהעליתי את ה - 20 קילו המיותרים
בחורף שהיה. אני מנסה לקום. אוי הראש... הראש, מה הכאב הזה?
אני לא זוכרת ששתיתי יותר מן הרגיל אתמול בלילה.
רגע, אני חושבת שראיתי מישהו עובר בחדר. "אנטוניו זה אתה?" אני
לא מצליחה לראות בבירור. איפה הוא? למה הוא לא עונה לי.
הנה הוא שוב עובר. שפשפתי את עיני, אולי זה יעזור. כן, לאט לאט
התמונה ברורה יותר. טוב, עכשיו אני רואה קצת יותר טוב. אני
נמצאת בחדר השינה שבסטודיו שלי, הרמתי את הסדין מעלי,
לפי איך שזה נראה כנראה שעשיתי סקס אתמול בלילה, משום שחוץ
מנעלי העקב שלי אני לא לובשת כלום. אני מנסה להתרומם שוב. לא,
זה בלתי אפשרי, מסתובב לי הראש כמו קרוסלה.

"אנטוניו??", איפה הוא?, שיענה כבר.
"מתוקה, הכל בסדר?", הוא נעמד שם, נשען לו על משקוף דלת
האמבטיה, רגליו צלובות, ידיו משולבות וחיוך על פניו. "הכל
בסדר?", הוא שאל.
"איפה היית? קראתי לך, לא שמעת אותי?"
"בוודאי ששמעתי, אבל מה הלחץ?"
"אני לא יודעת. אני לא מרגישה כל כך טוב".
הוא ניגש אלי, נשכב מעלי, הצמיד את שפתיו לאוזני ולחש "נהנית
אתמול? כי בשבילי זה היה הסקס הטוב ביותר שחוויתי מזה הרבה
זמן. היית מדהימה".
ניסיתי להיזכר. עוד לא קרה לי שהייתי צריכה לזכור אם עשיתי
סקס, או אם זה היה מדהים. אבל הפעם, כמה שהתאמצתי להיזכר
והפעלתי כל תא אפור שנשאר לי, פשוט לא הצלחתי.
"התעוררת מוקדם יותר משחשבתי". הוא אמר.
"מה זאת אומרת?", שאלתי, "למה אתה מתכוון?".
הוא תפש את זרועי הימנית, הצמיד אותה לברזלים שבראש המיטה,
הרגשתי לחץ עדין על מפרק כף ידי, הוא קם מעלי, ניגש לדלת ההזזה
שבחדר ואמר: "אני יוצא לרגע, תכף אשוב... אל תברחי לשום
מקום?!", וצחק.

לא הספקתי לשאול לאן, והוא כבר יצא. לא הבנתי כלום. הייתי
עדיין מסוחררת, לא יכלתי לזוז כל כך, גם הטשטוש חזר לעיני. אני
חייבת לקום מהמיטה, לפחות לנסות להגיע לאמבטיה לשטוף את הפנים,
להתרענן קצת, אולי ארגיש טוב יותר.
אני מנסה לקום מהמיטה, אבל משהו עוצר אותי. זה מכאיב לי ביד.
אני מסתכלת הצידה... אני לא מאמינה. אזיקים??? אני אמנם אוהבת
סקס, אך אני לא הטיפוס למשחקים כאלה. אני מנסה להוריד אותם
מעלי, אך ללא הצלחה. זה כואב. מה קרה אתמול בלילה? אני לא
מצליחה להיזכר.
אני מכירה את אנטוניו כבר חודש שלם, אבל אף פעם לא ניסינו
צעצועים שכאלה. אך... אנטוניו... אנטוניו... איזה ברת מזל אני,
אמנם אני מכירה אותו רק כחודש, אבל איזה חודש קסום זה היה.
פגשתי אותו בסטודיו שלי, בערב פתיחת תערוכת אוסף העתיקות שלי.
הוא הציג את עצמו כאספן עתיקות מאיטליה. איזה גבר!! פשוט נפלתי
ברשתו. הוא אמר שאני הסיבה היחידה והטובה שבגללה הוא נשאר פה,
ולא חוזר לאיטליה. סוף סוף פגשתי מישהו שנימצא איתי לא בגלל
הכסף, אלא בגלל מי שאני, יש לנו כל כך הרבה במשותף, אני פשוט
מטורפת עליו.
איפה הוא??, שיחזור כבר, האזיקים האלה כואבים. אני חושבת
ששמעתי אותו, "אנטוניו?, זה אתה?" הדלת נפתחה, הוא נכנס ואמר:
"לא ברחת לי, אה? איך את מרגישה?".
"אנטוניו שלי, אל תעמוד סתם ככה, בוא אלי. שובב שלי, מה אלו?
מה האזיקים הללו? בוא ונשק אותי". הוא החל להסתובב בחדר כשידיו
בכיסיו וצחוק מתגלגל על שפתיו.
"מה כל כך מצחיק?" שאלתי.
"מה כל כך מצחיק? את רוצה לדעת?! אני אגיד לך מה כל כך מצחיק,
אבל לפני זה אני רוצה להראות לך משהו". הוא ניגש לדלת ההזזה
ופתח אותה לרווחה.
חשבתי שאני הוזה, מצמצתי שוב ושוב בעיני כדי להאמין... להאמין
שהכל נעלם. כל היקר לי פשוט נעלם. הוא נעמד כשידיו משולבות
וצחוקו לא נשלט, וברקע מתחבא לו הסטודיו הערום שלי.
"מה קורה פה? איפה כל העתיקות שלי?", שאלתי בתדהמה.
הוא התקרב אליי, תפס אותי בחזקה בשתי ידיו ואמר: "זה יותר מדי
קל אתכן, אני כבר לא מתאמץ יותר, זה נהפך פתטי". כששמעתי את
המבטא האיטלקי הכבד נעלם מפיו, הבנתי... הבנתי שרומיתי. הדמעות
החלו לזלוג, הרגשתי חסרת אונים מולו.
"סיממת אותי אתמול בלילה", אמרתי בבכי והמשכתי, "חשבתי שיש
בנינו משהו".
"כולן חושבות" ,הוא אמר. "זה המקצוע שלי. אתן פוגשות אותי,
מתאהבות בי ובסוף אני מתעשר מזה".
"אתה לא תתחמק מזה כל כך בקלות", אמרתי, "אני אמצא אותך, ואתה
תשלם על כך". הוא השליך את ידו לעברי וסתר לי בחוזקה.
"את לא תאיימי עלי, שמעת?!".
נזרקתי לצידה השני של המיטה, "לא רציתי שזה יגיע לידי כך", הוא
הוסיף, "אבל לא הותרת לי ברירה". הסתכלתי בעיניו הזועמות
ושאלתי בפחד "מה אתה מתכוון לעשות?".
הוא תפס בידיו את הכרית ואמר : "עוד אחד לרשימה".
"לא!!", צעקתי, אבל זה היה מאוחר מידי, נלחמתי  בו בכוחותיי
האחרונים, אך זה לא הספיק. הרגשתי שהאוויר אוזל מראותי, אני
נחנקת, אני לא מסוגלת לנשום כבר, לקחתי נשימה אחרונה ו...
פתחתי את עיני. נשמתי בכבדות, זעה קרה כיסתה את פני, הבטתי
מסביבי, הכל נראה רגיל. הסתכלתי לצדי, הוא לא שם. שמעתי קולות
מן האמבטיה, "אנטוניו... אנטוניו, אתה כאן?". לא ידעתי אם
חלמתי, או שפשוט הוא עזב אותי מעולפת ונעלם.

"מתוקה, הכל בסדר?".
הנה הוא, עומד לו שם ליד דלת האמבטיה חמוד מתמיד, עם המבטא
שאני כל כך אוהבת.
"הכל בסדר?", הוא שאל.
"כן", אמרתי, "הכל בסדר עכשיו... אני מקווה".