"יום יפה למתים, מה?"
"סליחה?"
"אה... שום דבר, בוא תכניס אותו, אני אסתכל עליו."
"טוב, אלפרד תכין אותו, עוד חצי שעה יבואו לקחת אותו, בסדר?"
"אל תדאג, אני אטפל בו כמו שצריך."
"זה מישהו חשוב, אז תכין אותו שיראה מכובד. טוב, אז להתראות
בעוד חצי שעה."
"אל תדאג מר גרישם, הוא יהיה בסדר גמור."
"בוא נסתכל עליך...", אמר אלפרד והסיר את פתקית הפטירה התלויה
על בהונו, "ג'ון נוילנד", קרא, "אתה היית באמת איש חשוב, אפילו
נפגשנו פעם. אתה בטח לא זוכר, אני הייתי זה "שטיפל" באשתך,
אלוהים ישמור את נשמתה, אפילו הבאתי אותה לקבורה. אל תדאג אתה
בידים טובות. אני אנקה ואסדר אותך ותהיה כמו חדש."

"גרישם - חלקות קבורה", כך חרוט על שלט הכניסה בשער בית העלמין
הנמצא בפאתי מחוז רודפורד. בית קברות קטן, שנמצא במרכז חורשת
עצי אלון זקנים הנושקים לנחל "הדל", העוקף אותם דרומה. ביתו של
אלפרד ממוקם בצידו השני של הנחל בקצה חורשת האלונים. בית עץ לא
מסוגנן, רחב ידיים, המשתרע על שטח נרחב. כבר למעלה מארבעים
ושלוש שנה, שאלפרד עובד ב"גרישם - חלקות קבורה". אנשים רבים
עברו תחת ידיו המלטפות והמסורות. אנשים פשוטים, בעלי מעמד,
רוצחים ואנסים, אפילו משפחתו נוקו, סודרו ונקברו תחתן. אך
חולשתו הרבה הייתה לילדים שבניהם "עדיף שלא אהיה קיים, מאשר
למות בעודי ילד" אמר פעם.
אלפרד, אדם צנום עם מבט מחייך, שיער אפרפר פרוע ושפם מסולסל,
היה הקברן הותיק ביותר במחוז. המוות שסבב את חייו נעטף בתמימות
לב, במילים מלטפות, ובמגע של כותנה. הוא בחר את מקצועו, ואהב
אותו בכל נשמתו.

"זהו אתה מוכן," אמר אלפרד, והפנה את עגלת המתים לכיוון מראת
הקיר שהייתה תלויה מול דלת הכניסה לחדר השטיפות. בחליפה הדורה,
גילוח מבושם ותסרוקת מדודה, שכב וחיכה ג'ון על העגלה. "מיד
יבואו לקחת אותך, אני אלך בינתיים להכין את מקומך החדש", אמר
ויצא מהחדר לכיוון חלקות הקבורה שבחורשה.
בעודו מכוון את חבלי ההורדה של הארון על בסיס העצים מעל הקבר,
שמע אלפרד קול צלול ועדין צועק לעברו "אלפרד... דוד אלפרד" מיד
חיוך רחב נגלה מתחת לשפמו, זה היה פול, בנה בן החמש של לינדה
אסטון. לינדה הייתה בת חסותו של אלפרד, לאחר שהוריה נהרגו
בתאונת הרכבות הגדולה לפני עשרים שנה.
"דוד אלפרד..." התנשף פול " חיפשתי אותך בחדר, ולא מצאתי אותך,
אמרו לי שאתה פה."
"בוא ותן חיבוק גדול לדוד אלפרד, באת לאכול איתי ארוחת
צהריים?" אמר אלפרד.
"כן, אמא צריכה לעבוד... הנה היא" והצביע לכיוון לינדה שירדה
בשביל לכיוונם.
"אלפרד שלי" אמרה לינדה והוסיפה חיבוק מתגעגע ונשיקה קלה על
מצחו "אכפת לך לשמור עליו, התקשרו מהמפעל ואני חייבת ללכת
לפחות לשעתיים."
"את לא צריכה לשאול אותי, את יודעת. אנחנו נבלה יפה יחד", אמר
אלפרד.
"יופי", אמרה, "פול, תהיה ילד טוב, בסדר?", חיבקה לינדה את
פול, ליטפה את ראשו ונישקה לו לשלום. "תבלו יפה, אמרה לינדה
והתרחקה לה במעלה השביל החוצה.
הדרך הפסטורלית שמובילה לביתו של אלפרד, טישטשה במעט את העובדה
שלא רחוק משם, נמצא בית הקברות.
"הגענו", אמר אלפרד. "בא פול, תכנס, שב לך ומייד אביא את ארוחת
הצהריים." ריח המרק התפזר לכל עבר. "הנה, בתאבון", אמר אלפרד.
"דוד אלפרד, למה אנשים מתים...? למה אבא שלי מת?".
"הו, ילדון שלי", אמר אלפרד, וליטף את ראשו של פול. "לכל דבר
יש סיבה ומשמעות, כך גם למוות. יש אנשים שמתים כי זמנם הגיע,
יש אנשים שמתים כי אלוהים צריך אותם בדיוק עכשיו, ויש אנשים
שמתים ומקבלים הזדמנות שנייה. אני מאמין בכך, פול יקירי, ואם
תרצה תוכל להאמין בכך גם אתה."
"אתה חושב שאבא שלי יקבל הזדמנות שנייה?" שאל פול.
"אביך שנהרג במלחמה, אלוהים ישמור את נשמתו, היה אדם נפלא,  לא
הספקת להכיר אותו. אני בטוח שלאלוהים יש תוכניות גדולות
עבורו".
"אמא אומרת שאבא בגן עדן," אמר פול. "יש מקום כזה?"
"לגן עדן צורות רבות, כל אחד יכול לבחור את גן העדן האישי שלו,
וכל אחד יכול לבחור את מי שהוא רוצה איתו שם", אמר אלפרד
והוסיף "אני מחכה כבר הרבה זמן לגן העדן שלי, ואני יודע שזה
יהיה מקום נפלא." חיבק אלפרד את פול בחוזקה והרעיף עליו נשיקות
קטנות על מצחו. "תמשיך לאכול יקירי, זה מתקרר", אמר.

מאוחר יותר באותו יום, בשעה שאנשים מתכננים את שנתם, נשמעה
דפיקה הססנית משהו על דלתו של אלפרד.
"מי שם?", שאל אלפרד.
"זה אני, גרישם".
"מר גרישם, אל תעמוד כך בחוץ", אמר אלפרד, ופתח את דלת הרשת,
"בוא, כנס פנימה."
"קרה משהו? אתה לא נראה כל כך טוב", אמר אלפרד.
גרישם במבט מושפל ובעיניים דומעות, ניסה להוציא את המילים שהיו
כבדות וקשות מנשוא. "כן, קרה משהו", הוא אמר, "זה... זה... זה
פול".
אלפרד צנח לכיסאו, פניו נעשו לבנות כשלג, הוא ידע. "איך?" הוא
שאל.
"הייתה תאונה, ניסו להציל אותו אך לשווא."
לינדה, חשב אלפרד, "מה עם לינדה?"
"היא בסדר," אמר גרישם, "חבריה עמה בביתה". עוד באותו ערב,
בחדר השטיפות, הביטו עיניו של אלפרד בגופתו של פול, שהונחה על
עגלת המתים.
"אתה כל כך קטן, עוד לא הספקת כלום", אמר אלפרד. "אני פה
בשבילך. לא חשבתי לעצמי שמישהו אחר יעשה את העבודה שלי."
בידיים רועדות, אך בקור רוח, הכין אלפרד את פול לקבורה.
השמיים כוסו שחור, וטיפות כבדות נפלו על חורשת האלונים בבוקר
הקבורה. עשרות אנשים שליבם לבש שחור קובצו יחדיו בחלקת הקבורה
של פול. אביו חלק עימו את מקום קבורתו. פול נטמן בקומה שמתחת,
לפי בקשתה של לינדה.
"לעולם לא תהיה לבד, אנחנו עוד נפגש," לחש אלפרד לארונו של
פול.
הבזקי אור הופיעו בין עצי האלון, בדרך לבית הקברות, באותו
הלילה. כשעששית בידו, הגיע אלפרד למקום קבורתו של פול. הגשם
ריכך את אדמת הקבר, דבר שהקל על עבודתו של אלפרד. הוא החל
לחפור את דרכו לפול. "מיד נפגש," אמר, וירד בסולם המקשר בינו
לבין אביו. הגשם הכבד שהחל לרדת, פורר אט אט את תלולית העפר
שנערמה, גושי החול צנחו על ראשו של אלפרד. הוא הביט מעלה ואמר
"אני מוכן עכשיו, חיכיתי הרבה זמן לרגע הזה, סוף סוף אוכל לנוח
בשלווה." הוא הביט לעבר ארונו של פול, ואמר "ניפגש למעלה, בגן
העדן המשותף לשנינו."

הגשם פסק, השמש בקעה מבעד לעננים, קברו של פול כוסה ואיתו גם
חיוכו של אלפרד, שנשאר חרוט על פניו.