סונאטה של רשומון אורבני
מרתה:
אני חושבת שמעולם לא היה לי באמת טוב
אני חושבת שמעולם לא אהבתי באמת
אני חושקת בגבר שיהיה לי בן זוג
שיהיה רגיש
שיהיה חבר
שיהיה מאהב
שיהיה קשוח וגברי
שיהיה רך ומוחצן ורגיש
שיהיה אני
קלוד:
ראיתי אותה בבית קפה היום
היא היתה כבויה
כמו המנורה שסבי עליו השלום
היה מנסה לתקן תדירות
ומגיע למסקנה שהיא ישנה מידי ולעולם לא תדלוק שוב
ושוב
היה מנסה לתקנה
שוב ושוב
היא הביטה אלי בעינים כבויות
בפנים מכוסות צל כבד
בחיוך שנגוז בין קפלי עור
וזמן שדלף מזויות פיה.
מרתה:
חיכיתי שעות לאיש הזה
זה היה רק יום אחד מתוך עשר שנים
אי אפשר לראות היטב לרחוב
כי קרני השמש השוקעת
מסנוורות את העיניים
ויוצרות דמויות שחורות מסביב
אז חיכיתי בסבלנות
כמו נערה שיודעת כי כל חייה לפניה
כמו אישה שיודעת כי כבר לא נותר
דבר מלבד לחכות
והוא הגיע
קלוד:
שיקרתי.
אמרתי שחיפשתי חנייה
שוטטתי במחשבות.
ראיתי שהיא מלחלחת
את מטפחת הנייר שהניחה המלצרית
רציתי להציע לה מטפחת מבד
אבל היא הרגישה לי לבד
ורציתי לראות משחק
כדורסל אצלי בבית
מרתה:
הוא ישב ואני ליהגתי
הוא קם לטלפן ואני פיהקתי
למה הייתי צריכה להסכים
בשביל חלום?
בשביל שלא אחלום?
לפחות שיביא לי מטפחת מבד ולא
ייתן לי לקנח במפית נייר.
אני כזו כישלון?
קלוד:
הארוחה הזו נמרחת
היא מנסה לעורר אותה
אני מנסה להגיב בזמן
ברגע שיש שתיקה
יש הקלה ומועקה
אני לא אוהב לצאת מניאק
אבל אולי אין ברירה.
אני חייב להגיד לה שאני לא רוצה
אותה.
שאני לא בשל עדיין.
שאני עומד לנסוע לתקופה ארוכה.
זה לא את זה אני.
מרתה:
הוא הציע לי לעלות אליו לדירה.
הסכמתי. אולי שם אני אראה עם מי יש לי
עסק.
בכלל הייתי צריכה נורא לשירותים.
כל האיפור בטח נמרח לי.
ככל שאני מתבגרת התחפושת יותר מורכבת.
פעם גם ליפסטיק נראה כאילו אני
בדרך למסיבת פורים.
היום טיח ושליכט לא מסתירים את החיים.
מים, פיפי, הצצה על הדירה ומונית ישר לפוך.
הספיק לי הערב הזה, הכל מרגיש מעוך.
קלוד:
אני כנראה טוב מידי.
תכננתי לתת לה לשתות ואולי ביסקוויט
ואחרי כמה דקות לקרוא למונית,
שתיקח אותה הביתה.
כמה זמן זה כבר זה לוקח?
מחר יום עבודה...
מה בעצם היא עושה?
הלילה ריפה את החיוך
הצעתי קפה הפוך.
היא לא נראתה אלכוהול
וקפה זה יותר זול.
מרתה:
דווקא דירה מסודרת
יחסית לרווק או גרוש
אולי הוא אלמן?
התמלאתי יאוש.
לא היה לי נעים
רק לשתות וללכת
אז נישקתי אותו,
והרגשתי מושכת.
דקה אחרי עוד היה בהלם
בטח חסר נסיון שהולך רק בתלם.
למה עשיתי את זה?
קלוד:
שתתה שתי לגימות
ואחרי עוד שתי נשימות
התנפלה עלי, מנשקת
מה היא מתרפקת?
החמימות הזו של הבל פיה
הקולות שאני משמיע
מלמול של תענוג מוזר
מפי יצא ולחלצי חזר
מרתה:
הלחישה שלו אותי המיסה
חולצתו אלי פנים התריסה
וראיתי פיסת עור בהיר
כמעט נגמר לי האוויר
וידעתי אז - הפור נפל
האיש הזה אותי יבעל
היום, הערב, כאן, עכשיו
הוא לוחש, כבר מאוהב?
האם אלי הוא מדבר
אותי ? אוהב? זה מתגבר.
מכירה את הרוטינה
מכירה את התירגול
רוצה אותו כבר פנימה
לא אכפת אם הוא בתול.
קלוד:
החום שהיא הקרינה
התשוקה שהיא הפגינה
מתאימות לבת עשרים
שידעה הרבה גברים
אז עצמתי העיניים
התמכרתי לדמיון
שם נאבקו השתיים
כמו נוה מדבר בשיממון
לא היתה לי כל ברירה
האמת גם כל רצון
אצלי הסערה החלה
ונסגר ההגיון
מרתה:
הוא נכבש, כולו יונק
פה, חזה וגם ידיים.
מלטף, חודר, לוקק
כאילו לא זיין שנתיים.
הוא נראה פתאום נאה
במחשבה שניה, יפה אפילו,
הלב שלי אותי מטעה
ועוד מעט יקרא הצילו!
נעבור לגור אצלי ודי
קלוד יהיה אב לילדי...
קלוד:
עוד דקה או שתיים
הזמן נראה נמתח בחום,
נשען אני על אמותיים
אגלי זיעה, מצח אדום.
הסתכלה בי החוגגת
נאנקת, מתענגת,
היתה זקוקה לזה בטוח
עוד מעט אוכל לנוח
רק נסה להתאפק
היא תעריך זאת בלי ספק.
דוח מאזן, קרחון, ביוב מסריח...
מנסה את הדעת להסיח.
מרתה:
עוד גניחה, נשימותיים
ונגמר הכל פתאום,
ראשו הניח בין שדיים
וגופו הקרין רוב חום.
לא אמרתי אף לא הגה,
ברשעות איני נוהגת
ליבי יוצא אליו, לגבר
על כי בליבי איחה השבר
ליטפתי אז את פדחתו
רוצה להישאר איתו.
קלוד:
שוכבים בחושך, כבר מאוחר
מה אני עושה מחר?
היא חייכה, סימן שטוב,
יש סיכוי גם לאהוב.
אולי אציע לה לצאת שנית?
היא מחייכת, חיננית.
היא מסכימה. אני שמח,
משהו כאן מתפתח...
יוני 2000 |
