מתוך הספר החדש "עכשיו אני"/ מודי טייכר (בהוצאת שחר-ניר)

בלילה בכיתי לאבא שלי שאני אוהב את הילדה הכי יפה בכיתה, ושהיא
בכלל לא אוהבת אותי. "כי אין בי שום דבר מיוחד" אמרתי לו
"כלום, שום דבר" אחר כך הייתי מגיש לו את הראש לליטוף ומרגיש
איך אין לו כוח לשום דבר שאני מספר לו, אבל בסוף הוא אמר בטון
רגוע כזה ושקול, טון של מבוגרים כשהם מספרים את הנמשל, שיש בי
המון דברים מיוחדים ושיגיע הרגע שאני ארגיש את זה, ואני אוכל
להגיד לעצמי 'עכשיו אני'. ואפילו שאף פעם לא היה לי מושג על מה
אבא שלי מדבר, גם לא כשהוא סיפר את הנמשל, ההסבר הזה שלו, נתן
לי תקווה.  
ליאור טואף, שהיה אולי הילד הכי מלוכלך בכל העולם, הגיע דווקא
לכיתה שלנו.
הם עברו לדירה ממש מול בית הספר. בהתחלה לא היה ברור אם הוא
יגיע אלינו, וכשהוא בא עם אבא שלו, הם דיברו עם היועצת כדי
לבדוק באיזה כיתה יש יותר מקום. היועצת ראתה שבשתי הכיתות אותו
דבר ולמרות זאת דחפה אותו אצלנו. בהתחלה לא ידענו שהוא מלוכלך,
והוא סתם נראה לנו מכוער. אבל אחר כך הוא גם התחיל לעשות
הפטצ'יקים וניגב עם השרוול. חוץ מזה, הוא גם היה די מטומטם
ומהבית ספר שהוא בא, עוד לא למדו אנגלית ככה שהוא גם לא היה
משכיל בכלל, כמונו, שכבר ידענו את כל האי.בי. סי .
ההורים שלו היו דוורים, ולא סתם כאלה שעובדים ברשות הדואר, אלא
ממש דוורים - דוורים. ככה הם גם נפגשו. היא הייתה עוד חדשה
במקצוע, וחשבה שרחוב 'נתן' ו'מבוא נתן' זה בעצם אותו רחוב, שזה
כמעט נכון אבל לא, וככה יצא, שהיא פלשה לאזור שלו. הוא כבר היה
וותיק והעמיד אותה מיד על טעותה, תוך כדי שהוא מציע להראות לה
קצת את העיר, בשבילה, בשביל העבודה, בשביל שיהיה לה קל, בכל
זאת. וכשהם יצאו לסיור המשותף ביחד היא, התאהבה בו מיד. אולי
זה בגלל הרעיונות המטורפים, שלו לבנות רכבל שיחבר את כל גוש
דן, אולי זה בגלל הבקיאות שלו בכל הרחובות, מי זוכר, מה שבטוח
זה שהיא התאהבה בו על המקום. ואת כל זה ידענו בגלל מחברת
'משפחה' שחניתה המורה, הכריחה את כולם לכתוב. ויש משהו נורא
רומנטי בסיפור הזה, ולמרות שלא ידענו מה זה רומנטי, אז ב- ד'
1, התחלנו להסתכל על ליאור טואף קצת אחרת, יותר בניקיון. אבל
אז הוא הביא עוד פעם איזה הפטצ'יק מזעזע כזה וניגב עם השרוול.
ולמרות כל הניגובים שלו הוא דווקא מצא חן בעיני הטואף הזה.
בגלל הסקייטבורד שלו שהיה בהרבה פחות טוב משלי ולמרות זאת הוא
נסע עליו כל כך יפה שלפעמים הייתי בא יותר מוקדם לבית ספר רק
כדי לראות אותו נוסע. נורא רציתי להגיד לו משהו, שאולי ילמד
אותי קצת, אבל לא יכולתי להגיד לו את זה, שלא יתפוס תחת.
בשבת הייתה משפחת טואף עם כל השבע מאות ילדים שלה, הולכת
לפארק הירקון באזור של רמת-גן, להאכיל את הברווזים, ואפילו
שאמא טואף הסבירה לילדים, שזה לא טוב להאכיל אותם הרבה כי זה
עושה להם כאב בטן, הם כל כך צרחו, כל הטואפים הקטנים האלה,
שאמא טואף נכנעה  והביאה להם עוד ככר הלחם, עד שהברווזים היו
מתפוצצים ומחרבנים בלי סוף.

עם הזמן התחילו כל מיני סיפורים ממש מוזרים על טואף, על זה
שהוא השתין על הברזייה של החצר הגדולה ועל זה שלפעמים הוא
מסתובב ערום על הגג. מי שהיה הכי רשע בכל הסיפור הזה היה שמר,
שהשם שלו זה כנראה קיצור של שמריהו או משהו, אבל את זה ידענו
רק אחרי הרבה שנים. שמר היה חזק נורא וטיפש, מין חמור כזה שכבר
אז ראו עליו שיהיה ארס וילמד ב'אורט', נגרות ממוחשבת. אבא שלו
היה יהלומן זקן בבורסה ואמא שלו הייתה כוסית לא נורמלית. אבל
שמר היה ממש רשע, וכשאמא שלו באה לישיבות  היא הייתה מתרצת
שהוא היפראקטיבי, אבל שמר לא היה היפראקטיבי, הוא סתם היה רע.

יום אחד לאריאל, המורה להתעמלות לא היה כוח אלינו. הוא קלט
איזה חמשושית אחת שפעם למדה אצלנו ובאה להגיד שלום, וזה היה
הדבר שאריאל הכי אהב. להגיד שלום לחמשושיות יפות. אבל האמת שזה
היה הדבר השני הכי אהוב על אריאל, כי יותר מלהגיד שלום
לחמשושיות, הוא אהב להרוג ערבים. ערבים רעים. והיה לו קצת עצוב
שהוא לא הספיק בצבא להרוג את כולם. את כל הרעים כמובן. כי מתוך
מאתיים מיליון בטח יש איזה חמשושית ערבית שאוהבת להגיד שלום.
אבל בכל מקרה אריאל הביא לנו כדורגל ונעלם.
לקראת הסוף, היינו כבר צמאים נורא. "יאללה, התקפה אחרונה" אבנר
צעק, וכולם התעוררו פתאום, כאילו ההתקפה הזאת תכריע את החיים
שלהם. שי הגביה למרכז, הכדור קפץ פעם אחת ואז נגע ברגל של טואף
שהעיף אותו ליד של שמר שעמד בתוך הרחבה. "פנדל"  צעק אבנר
"עכשיו תביא פנדל!" שמר עשה כאילו הוא לא שמע והמשיך, אבל אז
כולם כבר צעקו ושמר היה חייב להפסיק."איזה פנדל, נגע לי בכתף"
שמר הכחיש בצרחות "אין משחק, תביא את הכדור, טואף ראה שהיה יד,
הוא היה הכי קרוב" אבנר צעק לו, אבל האמת שטואף לא אמר כלום.
נראה לי שממש לא היה אכפת לו. "מה יד, מה יד, מה אתם מקשיבים
לטואף הבן זונה הזה" ואיך שהוא סיים את המשפט הכניס לטואף את
הבעיטה הכי חזקה שראיתי בחיים שלי. טואף התמוטט על המגרש
ואפילו לא יכל לבכות מכאבים. הוא רק השתעל קצת והסתכל על כולנו
מסתכלים עליו. מסתכלים אבל לא עושים שום דבר. רציתי נורא לעזור
לו אבל אמרתי לעצמי שבטח השרוול שלו יהיה מלא בנזלת ושהיא בטח
מלאה במחלות ושזה נורא מסוכן. נורא מסוכן. אבל השרוול שלו לא
היה מלא בנזלת. אני יודע כי כשהוא נפל, נשמטה לו מהשרוול
מטפחת. ולמרות זאת לא הייתי מספיק בטוח שזאת מטפחת. לא הייתי
מספיק בטוח כדי לבוא לעזור לו.
למחרת אבא של טואף התפרץ לכיתה, לשיעור תורה ושאל מי זה שהתעלל
בטואף שלו. חניתה אמרה לו שזה לא מקובל עליה המשפט שדה הזה
ושהיא מבקשת שהוא יצא "מקובל-שמקובל" אבא טואף התעצבן "וזה שבן
שלי בקושי יכול לזוז זה כן מקובל עלייך?!" "אתה מפחיד את
הילדים" חניתה התחילה להתרגז.
"מי זה החיה הזאת?" אבא טואף אמר, מתעלם מחניתה ומתחיל להסתובב
בין הטורים. "מי זה החיה הזאת?" הוא צעק עוד פעם ונעשה ממש
מפחיד בכיתה, אבל מפחיד טוב כזה כמו בסרט של סטיבן סיגל, מפחיד
כזה שיודעים שהוא ייגמר בטוב. ובאמת נגמר בטוב, שמר רעד כולו
אבל אבא טואף לא עשה לו כלום, רק הסתכל עליו במבט שונא ואחר כך
הלך.
יותר טואף לא חזר לכיתה. ראינו את אבא שלו מסתובב מדי פעם ליד
הבית ספר ונעצר על הגדר, כאילו להגיד לשמר שהוא לא שכח. לפני
זה המורה אמרה שזה יהיה יפה, כדי שטואף ירגיש טוב, זה יהיה יפה
שנעשה לו מסיבת יום הולדת וכל אחד יגיד לו ברכה, ובגלל שאף אחד
לא ידע ברכות יפות, חניתה חילקה כרטיסיות של ברכות, "שתהיה כעץ
שתול על פלגי מים" קראה בשבילו מאיה "שיהיו שנותייך מתוקות"
אמר יואב הג'ינג'י, וכשהגיעו אליי הסתכלתי על הכרטיסייה, והיא
הייתה קצת מטושטשת, או שסתם היה בה ברכה ממש מפגרת של חניתה,
ובמקום זה אמרתי לו  בקול רועד "עכשיו אני... ואני מצטער".