אהובי,
אהבתי הראשונה,
אני מרגישה שאני צריכה להלחם עלייך עוד אבל אני יודעת שכלום לא
יעזור.
אני אוהבת אותך ואתה לא אוהב אותי וכלום לא יעזור.
אתה זוכר את ההתחלה? כשהמצב היה הפוך... היית בשכבה שלי 4 שנים
אבל אף פעם לא באמת דיברנו.
הפעם הראשונה שיצא לנו לדבר הייתה באוטובוס בטיול השנתי.
ראיתי כמה אתה מוקסם ממני אבל אתה לא לגמרי הקסמת אותי, אתה
רצית ואני לא כל כך.
שאלתי אותך אם אתה רוצה לבוא למסיבה איתי ועם חברות שלי ואתה
אמרת שאתה רוצה אבל לא בטוח שאתה יכול. נתתי לך את הטלפון שלי
כדי שתעדכן אותי ובאמת- אתה עידכנת.
לא הפסקנו לדבר. דיברנו כל יום במשך שבועיים, לפחות שעה כל
פעם. החלטתי לתת לזה צ'אנס כי עד עכשיו לא היה לי חבר.
ואז שאלת אם בא לי לבוא אלייך. "רק אם בא לך" אמרת.
בא לי.

אחרי בית הספר לקחנו אוטובוס לבית שלך. לאט לאט, תוך שעה אחת,
נשביתי בקסמיך.
זה קרה כשהיינו מחובקים על המיטה שלך. זה היה כל כך מושלם
שכמעט בכיתי. ידעתי שזה אותו האושר שכולם כל כך כמהים לו.
הבנתי גם למה. הרגשתי שאני אוהבת אותך ואתה אוהב אותי ואנחנו
ביחד.
שם התאהבתי לראשונה בחיי - על המיטה שלך.
לא חשבתי שזה יכול לקרות לי עם האדם המושלם - אתה.
זהו. האהבה הראשונה שלי.
שעתיים אחרי זה הייתי צריכה ללכת.
ליווית אותי עד למטה ונתת לי נשיקה ארוכה על הלחי. כמעט נמסתי
מאהבה שנטפה ממך.. באמת הרגשתי את זה אהוב שלי, אני יודעת
שאהבת אותי.
בחודש שהיינו ביחד לא התנשקנו, אתה ניסית אבל אני קצת פחדתי,
הסתכלתי על השפתיים המדהימות שלך ופחדתי שהשפתיים שלי לא
מדהימות מספיק. הרי אף פעם לא התנשקתי...
אז לא התנשקנו וכנראה שגם לא נתנשק.
המשכנו לדבר כל יום, לפחות שעה כל אותו חודש.
בד"כ אני לא אוהבת לדבר בטלפון אבל בשיחת 4 השעות שלנו אפילו
לי היה קשה לי לנתק.
אף פעם לא הייתי מאושרת לפנייך.
זה היה החודש המאושר בחיי שנראה כמו נצח מדהים. עופפתי לי בין
האנשים, לא היה איכפת לי מה הם אומרים. לא אליי ולא עליי.
הייתי מאוהבת.
לא היה איכפת לי משום דבר חוץ ממך. חשבתי רק עלייך, כל הזמן.
ידעתי והרגשתי שגם אתה מרגיש כמוני.

ואז הגיע היום הגרוע בחיי.
כבר יומיים שהתנהגת מוזר והתחמקת ממני בטלפון ואני כבר פחדתי
מהגרוע מכל.
לפני השיעור האחרון חברה שלי דיברה איתך.
היא באה אליי ואמרה לי שהיא מצטערת אבל אמרת שאתה לא אוהב אותי
יותר.
הייתי מוקפת באנשים שידעו כמה אני אוהבת אותך. ליבי נשבר
בקרבי.. כמעט ששמעתי אותו נשבר... כמעט התעלפתי, הרגשתי שכל
האוויר יצא ממני ואין עוד חמצן בעולם.
השיעור האחרון היה מבחן.
התחלתי לבכות אבל אף אחד לא ראה.
הגשתי את המבחן ורצתי הביתה. לא הפסקתי לבכות והשניות לא עברו.
היה חופש של שבוע מביצפר ואני לא יכולתי לחכות לרגע שבו אני
אראה אותך שוב בביצפר..
כל כך קיוויתי שאולי בכל זאת תתקשר, שאני אוכל להגיד לך מה אני
מרגישה.
זה היה השבוע הגרוע והארוך בחיי.
לא הפסקתי לבכות.

השבוע עבר.
לאט לאט אבל הוא עבר.
הגיע יום ראשון.
הגענו לביצפר, אני התעלמתי ממך ואתה לא הבנת למה.
חברות שלי הסבירו לך למה. לא דיברנו בכלל.
חשבת שאני שונאת אותך.
עדיין אהבתי אותך וחשבתי שאולי אתה אוהב אותי. זו הייתה תקוותי
היחידה ונאחזתי בה.
זה היה ביום שישי- התקשרתי להגיד לך שלמרות מה שאתה חושב- אני
לא שונאת אותך.
אמרת שזה לא לטלפון, שצריך לדבר על זה בארבע עיניים. חשבתי
שבאמת התכוונת לזה.
ביום ראשון עמדת ללכת הביתה.
באתי לדבר איתך אבל אמרת שבפעם אחרת ומיהרת הביתה.
לא ניסיתי שוב.
חשבתי שאתה מתחמק או שאולי רק שכחת. לא שזה יותר טוב..
אז לא דיברנו כמה חודשים ואז החלטתי לכתוב לך "היי" באיי. סי,
רק כדי שלא יהיה לך קשה לפנות אליי אם בכל זאת תחליט להגיד לי
שאתה אוהב אותי.
התחלנו לדבר וביקשתי להסביר כמה דברים. שאלת אם אני בטוחה שאני
רוצה להיכנס לזה ואמרתי שכן למרות שבטוח שלא הייתי בטוחה. אז
נכנסתי לזה וכתבתי כמעט את כל מה שישב לי על הלב. דיברתי רק על
מה שהיה ולא על מה שעכשיו. לא על העכשיו שבו אני עדיין אוהבת
אותך, שבו אני עדיין מאוהבת בך ורק בך, שבו אני חושבת כל הזמן
על כל מה שיכולתי לעשות כדי למנוע את הפרידה, כדי שתמשיך לאהוב
אותי כמו פעם.
אתה לא הגבת יותר מדי. המשכנו לדבר, אבל על נושאים אחרים.
ביקשת שנפתח דף חדש.
אני חשבתי שזו דרכך להגיד לי שאתה עדיין רוצה אותי אבל אתה רק
רצית שנהיה ידידים.
כבר חצי שנה שאנחנו ידידים ומשחקים בלהתחיל אחד עם השני.
בשבילך זה בטח סתם משחק שמעלה את האגו אבל בשבילי זו תקווה.
תקווה שנהיה שוב ביחד.
שהפעם נתנשק, בלי שאני אפחד.
עם השפתיים המדהימות שלך והשפתיים המדהימות שלי.
אבל עכשיו אני כבר יודעת. אני אוהבת אותך ואתה לא אוהב אותי
ושום דבר לא יעזור.
אתה האהבה הראשונה שלי ותמיד תהיה, אהובי הנצחי.

אני
שעדיין קצת מקווה.