פרולוג

עיצמו את עיניכם ודמיינו לעצמכם עולם אחר. עולם שבו לכל דבר יש
ערך, עולם הגיוני לחלוטין שבו דבר אינו מופשט. דמיינו את
הבניינים העצומים ואת חלונות הראווה, ואת האנשים-נמלים
שמתהלכים בסדר נפלא. דמיינו אישה אחת ללא חברים בעולם קר זה של
אנשים-נמלים. לאישה קוראים ניקה וחבר אמת יש לה רק אחד, יומן
פרטי, אישי, ומאוד מיוחד. ניקה היא רופאה, מתקנת בני אדם, אך
אם ערכם נמוך היא תאמר "נותרה לך רק שנה". הסיפור שלנו לא
יסופר על ידי, כי אם על ידי ניקה בכבודה ובעצמה, שהרי סיפור זה
איננו יותר מגיבוב המילים שכתבה ביומנה.
(הערה: אני לא אתן תיאור מדויק של הזמנים שבהם ניקה כתבה את
היומן, בתחילת כל יום יהיה סימון מתאים אך אין סימוני
תאריכים)

יום חדש

היום היה יום קשה למדי בעבודה, הגיעו הרבה חיילים פצועים
מהמלחמה. אחד מהמקרים הקשים ביותר היה כאשר נאלצתי להודיע לאחד
מן החיילים כי גפיו לא מתפקדים, הרגשתי תחשות אכזבה כשהסתכלתי
עליו, חשבתי על זה שהכוחות שלנו איבדו עוד חייל, שהמדינה איבדה
משהו מעצמה, שהערך שלה ירד. ראיתי את הפנים של החייל, את
המדעות אשר זלגו על פניו - זה לא היה מראה מעודד. כמובן שלחייל
לא היתה סיבה להיות שמח, הוא ידע שחלה ירידה דרסטית מאוד בערך
שלו, וכאשר הערך יורד - מדית ההנאה והביטחון יורדים, וכשמידת
הבטיחון יורדת - תמיד קיים הסיכוי שתתעורר במקום שבו אין סבל
או הנאה או כל דבר אחר. איש לא אמר שזה דבר הוגן, אבל זה העולם
- ככל שהערך שלך גבוה יותר - כך גדל האינטרס של גורם בעל כוח
כלשהו לשמור עליך חי, חוץ מהחייל ההוא היו עוד 2 טירונים
שהגיעו למחלקה אך לא קיבלו טיפול, בתיק שלהם נרשם:
- אובחן פוטנציאל לחימה.
- אך לא עבר מבחן מציאות.
- עקב כך תבוצע הורדת ערך.
- לפי ניתוח ערך בריאות מטופל מול ערך טיפול הרפואי התוצאה היא
שלילית.
- טיפול רפואי הוא בזבוז משאבים ולכן אין לבצע אותו.

נאלצתי להעביר צו הרחקה מכיוון שהטירונים סירבו להסתלק בטענה
ש"הצבא הבטיח לנו טיפול רפואי" . אני צופה כעת מחלוני ורואה את
המלאכה מתבצעת ביעילות רבה. שני הטירונים הללו ממש טיפשים,
ניסו לתקוף את הרובוט המפנה, הם יכלו לצאת מזה בשלום כשעדין יש
להם ערך כלשהו, אך בטיפשותם הם ניסו להילחם, ועכשיו הם לא יותר
מאשר אפר חם. אני שואלת את עצמי מדי פעם, מדוע אנו חייבים
להיות במלחמה עם הג'ארן. אני זוכרת את היום שבו נוצר הקשר
הראשון, בטלוויזיה היה מבזק מיוחד - "אנחנו לא לבד", למחרת
כותרות העיתונים דיברו על ברית המסחר שתחתם בין שני העולמות,
ברית שהיתה אמורה להעלות באופן משמעותי את ערכם של שני
העולמות. אך משהו השתבש, הג'ארן הפסיקו את המסחר והחלו לתקוף,
כל התקשורת בינם לבין כדוה"א הכילה דיבורים על "אי הכבוד
שבמכירת סמים", הרושם היה שהם תירצו את המתקפה בכך שייצאנו
לעולם שלהם סמים, הם דיברו על אי "כבוד". זכרתי ש"כבוד" היה
פעם עוד משהו חוץ משם של חברת אופנה לגברים, אבל לא זכרתי מה.
אני מביטה מדי פעם בטלוויזיה ורואה את סימני ההפצצות של
הג'ארן, החלאות הללו תוקפים בצורה נוראית ושפלה, הם לא תוקפים
חוות או איזורי מגורים, הם תוקפים רק מפעלים, בייחוד מפעלים
אוטומטיים - זה כל כך ברור שהם מנסים לגרום לירידה מהירה ככל
האפשר בערך הגלובלי. אני מסתכלת לשמים לפעמים ותוהה איך כל זה
יסתיים, מי ינצח וערכו של מי יירד לאפס המוחלט.

יום חדש

היום קיבלתי מהמנהל שלי הוראה מיוחדת, נאמר לי שמוניתי על
הטיפול במקרה של נכות מצוואר-ומטה, אני לא יודעת אם אני צריכה
לשמוח או להיות עצובה, מצד אחד זו עבודה נורא מעניינת, אבל מצד
שני ברור לי שאני הולכת לסבול הרבה, לנכים מהסוג הזה יש בד"כ
כתוצאה מהנכות שלהם בעיות פסיכולוגיות קשות. סביר יהיה להניח
שהחולה הזה יהיה עוד יותר קשה מן הממוצע, אני רואה בתיק הרפואי
שלו שעד לא מזמן הוא היה אתלט מצטיין. כמה נורא, פעם אתלט
מצטיין והיום רכיכה על כסא גלגלים. יש לו מזל שאבא שלו עשיר כל
כך, אחרת הוא כבר מזמן היה נמצא עכשיו ברחוב מנסה לגרור את
עצמו ממקום למקום באמצעות ראש ואצבע. ממה שאני קוראת עושה רושם
שהמטופל שלי (למרבה האירוניה קוראים לו "טיטן") הגיע למצבו
כתוצאה מריב עם כמה אתלטים אחרים בקבוצה, הריב הסתיים בלינץ'.
בדיקה קטנה שהעלתי מצאה שאותם אנשים שתקפו את טיטן מופיעים
כנעדרים ברשומות משרד הפנים, סביר להניח שאביו של טיטן דאג
"להעלים אותם"... אך כל הנקמה והשנאה שבעולם לא עזרו לו לשקם
את חיי בנו יחידו. טיטן אולי קיבל טיפולים רפואיים ואת כסא
הגלגלים הטוב ביותר שכסף יכול לקנות, אך לא היה טעם להעמיד
שערכו של טיטן לא ירד. היום טיטן מובטל, הוא לא הציג כישורים
מיוחדים כלשהם אשר נתנו לו ערך כלשהו. אני איני יודעת במה אני
יכולה לעזור לו, לא ניתן לרפא את הנכות שלו ואני לא איזו
פסיכולוגית שמבינה בענייני הנפש, לא שזה משנה כל כך מכיוון
שאינני מאמינה שניתן לשפר את מצבו הנפשי של טיטן. טיטן מבין את
מה שגם אני מבינה, הוא אבוד, הוא נידון לחיים חסרי ערך בבית
אביו, וגם זה רק למשך זמן מה, אחרי הכל אביו לא יחיה לנצח...
לא עובר עליי היום יום קל, חברה שלי למקצוע נשלחה היום למוסד
שיקום, אני יודעת שרק יעזרו לה שם אבל זה מאוד הפתיע אותי
כשגיליתי את זה. היא תמיד הייתה משונה, אבל לאט לאט השונות שלה
התחילה להפריע לה בעבודה והמנהל שלי נאלץ לשלוח אותה לשיקום.
לפעמים אני מפחדת שגם אותי ישלחו לשיקום, אני אדם שפוי אבל אני
מפחדת שהכתיבה הזאת פוגעת בכושר העבודה שלי, אני יודעת שאני
צריכה לדאוג רק אם התפוקה שלי יורדת מתחת ל80% מהמקסימום אבל
הדאגה עדיין מלווה אותי. אני לא מבינה בכלל למה אני כותבת את
הדברים האלו, אף אחד לעולם לא יקרא אותם. אני מרגישה מין צורך
בלתי נשלט לכתוב את היומן הזה, זו הפכה להיות העדיפות שלי אחרי
אכילה ושתייה, אני מקווה שאני בסדר, אבל אין לי מה לדאוג כל
עוד התפוקה שלי היא מעל 80%...

יום חדש

אני מקללת את הרגע שבו מינו אותי ל"עבודה המיוחדת", ל"אתגר"
הזה, כן בטח!!! זאת סתם עבודה קשה ומחורבנת שלידה אפילו הטיפול
בחיילים חסרי הגפיים נראה דבר מפתה. התחלתי להבין זאת ברגע
שנכנסתי לבית ההוא, זה היה בית אדיר ומפואר שסביר להניח שהערך
של חדר יחיד בו היה גדול פי כמה מהערך שלי ושל כל הרכוש שלי
ביחד. אך במרכז הבית נמצא היה הדבר חסר הערך, טיטן. היה משהו
במראה שלו אשר זיעזע אותי מההתחלה, ראיתי כבר אנשים במצב הפיזי
שלו, ואף גרוע יותר, אך היה משהו בעיניים שלו, משהו במה שהמבט
שלו הקרין, שהפיל עליי תחושה מצמררת. הוא שאל אותי אם אני
ה"מטפלת" שלו, עניתי לו שאני רופאה עם תעודה ומצפה ליחס בהתאם.
הוא אמר לי "מטפלת, רפואה, מה זה משנה, ממיא גורלי נחרץ".
אמרתי לו שגורלו לא נחרץ ושעוד ישנם מחקרים רפואיים על
טכנולוגיות שעשויות להשיב לו את מה שהיה לו פעם, אבל בפנים
ידעתי שאני משקרת ושהוא לא טיפש מספיק ליפול בפח שלי. התחלתי
בבדיקה כללית, מצאתי שהשיתוק של טיטאן איננו מוחלט, יש ביכולתו
להזיז חלקים מגופו בצורה קטנה מאוד, אך מעוררת תקווה. לעומת
זאת מהעבודה איתו ראיתי גם שהאישיות שלו חסרת תקווה לחלוטין,
הייתה לו הנטייה לדבר על דברים הזויים ולהשתמש פעמים רבות
במילים עתיקות במשמעות שונ ה מהשמעות אשר מיוחסת להם היום, הוא
היה מדבר על כבוד, אהבה, אומץ, שנאה, כוח ויופי בצורה שונה
לחלוטין מאשר מדברים בד"כ על חברת אופנה לגברים, בושם יוקרתי,
הרואין, חברת עו"ד, סטרואידים וטכנולוגית ניתוח פלסטי. הוא היה
מדבר עליהם כמו ילד קטן שמדבר על המפלצות הצבעוניות בסדרת
הטלוויזיה האהובה עליו, נהנה לדבר ולחשוב עליהם, אך יודע שהן
אינן קיימות בעולם הזה. חלק קטן ממני לא נגעל ממנו אלא ריחם
עליו, על כך שהוא בורח על תעתועיו מכיוון שמציאות חייו עגומה.
אבל מה שהפחיד אותי היה שחלק קטן ממני למעשה הסתקרן ונמשך
לדברים שהוא אמר, חלק קטן ממני למעשה תהה על המשמעות של המילים
הישנות, בייחוד מילים כמו אהבה וחברות שתיארו סוגים של הנאות
שתהיתי אאיך ואם התקיימו בעבר. בהווה למילים אלו היו משמעויות,
הן דיברו על בושם יוקרתי, על כמה אנשים שעובדים באותו מקום, על
סקס, אבל בזיכרון שלי היו להן עוד משמעויות, משמעויות שלא
למדתי ישירות אבל ישבו שתוך הראש שלי כמו רפלקס קופי
שהאבולוציה שכחה להסיר. אני נמצאת עכשיו בבית, תמהה מעצמי,
ממנו והמילים שלו. אני כבר לא יודעת מה מטריד אותי, זה שהוא
הוזה, או זה שאני מתעניינת בהזיותיו.

יום חדש

היום ניסיתי לנקוט בגישה שונה עם טיטן, הפעם החלטתי שאני אנסה
לשחק את הרופאה החייכנית ולא את הילדה התמימה שמאזינה באימה
לסיפוריו. באתי אליו בצהריים והתחלנו בטיפול, היום ניסינו
לעבוד על כפות הרגליים, במשך עשות של ייאוש טיטן התאמץ על מנת
לבצע מלאכה פשוטה של הזזת כף הרגל למעלה, אני הייתי יושבת לידו
עם ציוד מדידה ובודקת את הצלחתו. טיטן אולי איבד הרבה דברים אך
עדיין נשארה לו היכולת למתוח את עצמו מעל הגבול הממוצע, כך
שלמרות מצבו הנורא יכולתי לנסות לעודד אותו בכך שאמרתי לו
שהתגובות שלו לטיפול מפתיעות אותי לטובה. במהלך הטיפול ניסינו
כמובן להשתמש בעזרים חיצוניים ובשתלים אשר אביו של טיטן דאג
לארגן לו. עזרים אלו תיפקדו מצוין והיו הוכחה ניצחת לכך שכוח
רצון וסיבולת הם מועילים אבל גם אבא עשיר זה דבר רב ערך. היום
כשהסתכלתי בעיניים של טיטן, ראיתי משהו אחר, ראיתי אדם רגיל,
כמו כולנו שמסתכל בעיני ילד מפוחד על הגורל שפקד אותו, אך היה
שם גם משהו אחר, כמו הכוח ששולח את החייל לקרב היה בעיניים של
טיטן מבט שאמר "אני אעשה הכל בשביל להחלים". זה מדהים כמה מידע
הסקתי עליו רק מצפייה באיבר הראייה שלו, עיגול שחור בתוך
אליפסה לבנה מרחוק, מד לחץ דם, חום גוף וגלי מוח מקרוב.
כעת כשאני מכירה את טיטן אני רואה שהוא לא איזה ספורטאי
מטומטם, מדובר באדם אינטליגנט, גם אם יש לו טיפה בעיות נפשיות,
אז מה, הרי היו גאונים עם בעיות נפשיות, אני בטוחה שיתברר שיש
לו איזשהו כשרון שיתגלה, אז הערך שלו יעלה ואז הוא יחיה כמו בן
אדם נורמלי. אני מרגישה שזה חייב לקרות, מה אני אומרת,
"חייב"!? שום דבר לא "חייב", דברים קורים או לא קורים, אין
"התחייבות", "התחייבות" זה מיתוס, בדייה, משהו עתיק ומת. למה
אני אמרתי משהו כזה, אלו הרגעים שבהם אני מתחילה לדאוג, בדיוק
כמו בשני הלילות האחרונים, אני מתחילה להסתכל על עצמי ולשאול
את עצמי שאלות מוזרות, מוזרות מדי. מה זאת אומרת שאני חושבת
שהוא חייב שזה יקרה לו, זה ואמר שאני רוצה שהמצב שלו ישתפר,
סביר להניח שמה שזה אומר זה שאני למעשה רוצה קידום בעבודה, הרי
ידוע שבדיוק ההצלחה במקרים קשים כמו זה מביאה להצלחה מקצועית.
טיטן לא מעניין אותי, הוא לא יותר מאשר כלי שיכול לסייע לי
להשיג את מה שכל אדם רוצה: עלייה בערכו האישי.

יום חדש

היום יצאתי לאכול עם חברה מהעבודה. הלכנו למסעדת "שובע". זו
הייתה אותה אחת שנשלחה לשיקום, היא כבר שוקמה בהצלחה ושוחררה
בחזרה למקום עבודתה. ישנו מיתוס שכזה, לפיו אלו אשר חוזרים
משיקום הם בעלי מבט אחר אט מבנה גוף או קול שונים, אבל כשאני
יושבת מול נינאל אני לא רואה בה אף אחד מן השינויים הללו.
אנחנו דיברנו ואז יכולתי לראות את השינוי שנוצר בה, היא הייתה
יותר מאושרת, היא החלה לקנות יותר בשמים ולייפות את עצמה. היא
עבדה בצורה יותר טובה ויציבה ובאופן כללי השתנתה מהברה בחינות
התנהגותיות. השינוי הכי בולט היה היעלמותם של ההתקפים שלה,
לפעמים היו לה התקפים של שמחה או עצב ברמות ממש גבוהות, כיום
עושה הרושם שהתקפים אלו אינם עוד והם הוחלפו באושר וסיפוק
תמידיים. יצא לנו לדבר קצת על תהליך השיקום, היא תיארה את
התהליך כחוויה נפלאה, שהפכה לה לחלוטין את החיים, היא אמרה
שהיא סוף סוף מרגישה שהיא חיה באותו "תדר" כמו שאר העולם.
שאלתי אותה למה היא מתכוונת, היא אמרה שבשיקום לימדו אותה
לחשוב על הדבר החשוב באמת, על עצמה ולא על דברים אחרים. בשיקום
היא למדה לחשוב בצורה יעילותית-תועלתנית, שזה אומר שמעכשיו כל
פעולה שהיא תבצע תהיה תוצאה של תהליך שקילה לוגי שהיא מבצעת
במוחה. שאלתי אותה מה היא עשתה לפני שלמדה את העיקרון הזה והיא
אמרה שברוב טיפשותה אז היא הייתה חושבת על כל מיני מעשיות,
דברים בחלומות, ולא על מה שיכול היה להעלות את ערכה. הייתה
שאלה אחת שהטרידה אותי, "אם המחשבה שלך משתנה לחלוטין, האם הז
לא כאילו מתת ושמו מישהו אחר בתוך הגוף שלך?". הופתעתי מאוד
לשמוע את המחשבה שלי נאמרת בקול רם ואז ראיתי את טיטן, הוא
התנצל שהקשיב לנו בחשאיות אך אמר שרצה לעשות לנו הפתעה. עשיתי
הכרות קצרה בין נינאל לטיטן ובתשובה לשאלה של טיטן/שלי היא
אמרה שהערך הוא החיים ככל שהוא גבוה יותר כך אתה חי יותר, כל
דבר שמעלה את הערך כמוהו כשיפור החיים ולא כחיסולם, מלבד זאת
הגוף הוא מקור החיים, המחשבה היא רק אמצעי להעלאת הערך. טיטן
ישב ודיבר איתנו במשך כמה דקות, הוא אמר שעבר באזור במקרה
בדרכו לקנות מצרכי מזון לביתו. לאחר שטיטן הלך נינאל אמרה לי
שהוא עושה רושם של מישהו שזקוק באופן דחוף לשיקום, אמרתי
שלדעתי הוא בסדר וחזרנו לשוחח שיחה פשוטה ורגילה.

יום חדש

היום המשכתי בעבודה שלי אצל טיטן, היום עבדנו על כפות הידיים.
בזמן העבודה שוחחנו קצת, בזמן האחרון שמתי לב שאני נורא נהנית
לדבר איתו. היום התחלנו לדבר על "מה הכי חשוב בחיים?", אני
טענתי שהדבר הכי חשוב הוא הישרדות - כלומר עצמך, בעוד שטיטן
טען שהדבר הכי חשוב הוא מה שגורם לך אושר - כלומר הדברים
האחרים. שאלתי אותו, איך אפשר לחשוב כך ואז הוא שאל אותי במידה
והייתה לי האפשרות לחיות, או לחיות במשך דקה אחת של אושר עליאי
ושלמות, או במשך שנים רבות של שעמום בלתי נפסק שבו אין דבר
בעולם מלבדי, מה הייתי מעדיפה. אני מצידי טענתי שכל השאלה הזאת
לא נכונה, מכיוון שהמצב הזה לא הגיוני ומכיוון שאם לא הייתי
משקיעה בעצמי בכלל, לא הייתי חיה בכלל, אפילו לא את הדקה הזו.
לאחר מכן הגיע החלק המוזר של אותו היום, שאלתי את טיטן מהם
אותם "דברים אחרים", והוא ענה לי שמדובר באהבה, שאלתי אותו -
אהבה למי? לחיים? לאוויר: למזון? לעינוגים? למה? ואז הוא הפיל
את הפצצה, "אהבה אליך". אלו היו המילים שהפילו אותי מהרגליים
בהפתעה גמורה, שאלתי אותו מה זאת אומרת "אהבה אלי", אבל עמוק
בפנים הבנתי את מה שהוא אמר, במשך הזמן שהכרנו אני וטיטן
השפענו מאוד אחד על השני, וכיול להיות שיותר מזה. באותו הרגע
הבנתי שמשהו הולך להשתנות, מכיוון שיכול להיות, שגם אני אוהבת
אותו. מעכשיו דברים כבר לא יהיו כמו שהיו, הסתכלתי בו, והוא
הסתכל בי, ושאלתי את עצמי - מה עכשיו? ניסינו להמשיך את הטיפול
כרגלי, אבל אחרי כמה זמן הגענו שוב פעם לשיחות עלינו ועל
העולם. אני מסתכלת עכשיו על היומו הזה ואני מבינה שלמעשה
נשאבתי לתוך העולם הזה של טיטן, עכשיו זה העולם של שנינו. אני
חושבת כמה הייתי רוצה לחבק את טיטן, שזה דבר בלתי אפשרי, אני
נאלצת להסתפק במבטים לתוך עיניו. אני מרגישה כעת מאושרת נורא,
אושר עילאי. נינאל טעתה, כולם טעו, האושר לא בא מהערך שלך, הוא
בא מזה שיש לו ערך בשבילך.  

יום חדש

היום אני וטיטן יצאנו לטייל ברחובות, אני נהנית להחזיק את היד
שלו למרות שאני יודעת שהוא כמעט ולא מרגיש כלום. חשוב לי מאוד
להמשיך לטפל בטיטן כרגיל, כשאנחנו יוצאים זה בד"כ מחוץ לשעות
העבודה. למרות זאת אני שואלת את עצמי האם אני מטפלת בו באותה
מידה כפי שטיפלתי בו בעבר? האהבה היא אכן דבר מוזר, לפעמים
דווקא בגלל שאוהבים מישהו לא עושים עבורו את ה"דבר הנכון", אני
מניחה שיש כאן סוג של אנוכיות מסוימת מצידי. אני לא יודעת איך
בדיוק הגעתי למצב הזה, אני רק יודעת שבזמן האחרון טיטן נמצא
בראש סדר העניינים שלי. אני מקווה מאוד שזה ככה גם אצלו, אני
מבינה עכשיו כבר חלק מהמושגים האלו, "אהבה" ו"קינאה" למשל.
היום שאלתי את טיטן מהי לדעתו האהבה, הוא אמר שהאהבה זה כשאתה
חושב על מישהו אחר, מה הוא יגיד, ומה הוא יעשה, כשאותו מישהו
יקר לך יותר משאתה יקר לעצמך. אז שאלתי את טיטן האם הוא אוהב
אותי, הוא ענה שכמובן ושהרי זה ברור מאליו ואני הייתי מאושרת,
הרגשתי כאילו יש לי את הערך הכי גבוה, הערך של להיות מאוהב
ונאהב. אני וטיטן ישבנו לנו והסתכלנו על זוגות ברחוב. וכל מה
שחשבנו לעצמנו היה: לו רק הם היו אוהבים הז את זה בצורה
המיוחדת והמדהימה שאנחנו אוהבים אחד את השני. כשהלכנו ברחוב
לפתע ראיתי את נינאל, היא הסתכלה עליי במבט משונה, העמדתי פנים
כאילו אני לא רטואה אותה בעוד שאני וטיטן המשכנו הלאה, רציתי
ששום דבר לא יפלוש לרגעים האלו שלנו, שהבועה הנפלאה תהיה שלמה
לנצח. ברגעים אלו אני יודעת שזה לא יכול לקרות, שבעולם הזה
אהבה לא יכולה להימשך לנצח, צריך לעבוד, לאכול, לישון ושאר
הפעולות החיוניות הללו. כמובד שמדי פעם אני אוכלת עם טיטן והרי
הוא העבודה שלי לזמן הקרוב, אבל אני מרגישה שזה עדיין לא מספיק
מצד אחד ומספיק מדי מצד שני. כמו שאמרתי קודם, אני דואגת נורא
לגבי זה שהאהבה תתפוס מקום יתר ותפריע לשיקומו של טיטן, וחוץ
מזה ישנה גם השאלה: "מה יקרה כשתקופת הטיפול תסתיים?", זו שאלה
שמטרידה אותי יותר מדי... אבל בינתיים, מה שצריך לעשות זה
להנות מהרגעים הנפלאים שישנם ולא לחשוב יותר מדי על העתיד. אני
מעלה בזכרוני את הרגעים הנפלאים שלי ושל טיטן וכך אני משחררת
את עצמי מכאב התהייה.

יום חדש

היום כשהגעתי אל טיטן היתה בליבי שנית השאלה "מה יהיה", ניסיתי
להתעלם מהשאלה והתנהגתי כאילו אני סתם הולכת לבצע טיפול בצורה
קרה, לא לא יותר מזה. טיטן שם לב שמשהו לא בסדר, ניסיתי להתחמק
ממנו כמה פעמים אבל הוא כל הזמן התעקש ושאל "מדוע ידיך קרות
ועינייך עצובות" בסוף נשברתי וגיליתי לו מה הסיבה. הוא הסתכל
עליי באחד מאותם מבטים עמוקים כובשים שלו ושאל אותי האם נפסיק
להיפגש כשהשיקום יסתיים? עניתי לו שיכול להיות שכן, וגם אם
ניפגש זה כבר לא יהיה כל יום. הסברתי לו כמה תובענית העבודה
שלי, אך אז נדמה היה שנגעתי בעצב רגיש. טיטן הסתכל בי במבט
זועם ואז הבנתי איזו טעות עשיתי. זה היה הריב הראשון שלנו, ריב
נורא ואיום שהתחיל רק בגלל זה שהזכרתי לטיטן בעקיפין את זה
שהוא מובטל. כשאני כותבת כאן עכשיו אני רואה רק זכרונות
מעורפלים של מה שהרגשתי כשרבנו, אני חושבת שאלו הרגשות האחרים
שטיטן היה מדבר עליהם, שאלתי אותו אח"כ והוא אמר שקוראים להם
עצב ואשמה. בלבד הרגשתי אליו בשנאה, וזה הרתיח אותי והעציב
אותי, איך אהבה יכולה להתחלף בשנאה? אני רק זוכרת שאחרי
שסיימנו לריב חיבקתי אותו, בעוצמה בחיים לא חיבקתי אותו קודם.
שנאתי את הריב הזה, אבל היה נחמד להשלים. אח"כ שאלתי את טיטן
איך זה יכול להיות שאתה שונא את הבן אדם שאתה אוהב, טיטן אר
שלדעתו לפעמים הרגש כל כך חזק שברגעים מסוימים הוא פשוט מאבד
שליטה, מתבלבל ולא זוכר בעצמו מה הוא בדיוק. טיטן אומר שלדעתו
זה רק מין מבחו עצמי כזה ומה שחשוב זה שבסוף תמיד אוהבים. אבל
אני שואלת את עצמי: אהבה, איזה מחיר אני אהיה מוכנה לשלם
בעבורה? ואיזה מחיר טיטן יהיה מוכן לשלם? אחרי שהרוחות נרגעו
ישבנו לדבר, ואז הצעתי את ההצעה האסורה, לא האמנתי שהמילים
האלו יצאו מפי אבל כנראה שעכשיו היה כבר מאוחר מדי, שאלתי את
טיטן אם הוא רוצה לעכב את הטיפול, כשהסתכלתי עליו ראיתי את
הבעת ההלם בפניו, את העיניים הפתוחות, את השפתיים שמונחות
בצורה מוזרה, ואחרי כל זה משעתי מילה אחת - "כן". אני יושבת
עכשיו בבית, תוהה האם עשיתי את הדבר הנכון, הסברתי לטיטן שהוא
יצטרך לשמור על חשאיות מוחלטת, הרי אם יתברר שאני לא עובדת
כראוי מי יודע מה יקרה לי, אני מקווה שהוא לא יעשה טעויות
ושאני לא אעשה טעויות ושהבועה שלנו לא תתפוצץ.

יום חדש

היום הוא היום הנורא ביותר בחיי, היום הוזמנתי לשיחה עם הבוס
שלי, תהיתי מה הסיבה שהוא רוצה לדבר איתי. כשהגעתי למשרד שלו
הוא הסתכל עליי במין צורה לא נעימה כזו, במו אבא שמסתכל על בנו
שנכשל זה עתה בבחינות לקולג' שלו. הוא שאל אותי אם זה נכון
שאני מזניחה את המטופל שלי, אמרתי לו שאין לי מושג מהיכן הגיעו
טענות השווא האלו, אך אז הוא הפתיע אותי והראה לי נתונים
מספריים אשר הציגו את ירידת האיכות בטיפול, הסתכלתי וראיתי
שחור על גבי לבן את אותם סימנים מפלילים נוראיים, אותו גרף
שמתחיל לעלות בצורה איתנה אך אט אט עלייתו נבלמת עד שהוא מתחיל
להקביל לציר ה-X, כשהסתכלתי על הגרף הבנתי למרבה האירוניה
שסביר להניח שזה, התזוזה נטולת העליה, יהיה במצב של הקריירה
שלי במהלך הזמן הקרוב, במקרה הטוב. לאחר שראיתי את הגרפים
אמרתי כי ייתכן שהיה עליי לחץ נפשי מסוים, לא רציתי להגיד את
האמת מכיוון שידעתי שזה רק יסבך אותי, הבוס שלי לעולם לא יבין
את מה שאני מרגישה וזה רק יקטין את עככיעוד יותר בגין "בעיות
נפש". הייתי בטוחה שמצבי לא יכול להיות נמוך יותר, אך אז הבוס
שליירה את הכדור האחרון וכמו כל האחרים, גם הוא היה אש חיה,
הוא הציג לי תצהיר חתום של נינאל שבו היא מספרת שראתהאותי ואת
טיטן מסתובבים ביחד מחוץ לעבודה, אחרי שראיתי זאת הבנתי את
עומק הצרה שלי. יכולתי להתחמק מהפרת האתיקרה שבקשר עם חולה או
לרכך את התגובה על ידירה משמעותית בכושר העבודה, אבל אני -
עשיתי את שני הדברים הללו יכולה לקבל רק גמול אחד, שאותו הבוס
שלי אמר לאחר כמה דקות של שקט, "ניקה, אני איאלץ לשלוח אותך
למוסד שיקום". ידעתי שלא ניתן מבחינה חוקית לחייב אותי ללכת
לשיקום, אבל גם ידעתי מי יקרה בדיוק אם אני אסרב ללכת לשיקום,
יהיה לי אות קין לכל החיים, הסיכוי שאצליח למצוא עבודה ירד
ויגרור יחד את ערכי איתו אל התהום: בית, אוכל, ביטחון - כל
הדברים האלו שהייתי רגילה להם כל חיי ילכו לתהום. אמרתי לבוס
שלי שאני אלך לשיקום, והוא אמר שעוד יומיים יגיע לביתי רכב
שיאסוף אותי למוסד השיקום. לפני השלכתי מהמשרד שלו, הבוס שלי
שאל אותי שאלה אחת - למה? עניתי לו שקוראים לזה "אהבה". הוא
ביקש ממני לפרט ואמרתי לו שיש דברים בעולם שאי אפשר לפרט. הוא
הסתכל אליי כמו שמסתכלים על נמלה ואמר: "משהו שאי אפשר לבטא
הוא משהו אי אפשרי". אחרי שחזרתי הביתה הקאתי ובכיתי, בפעם
הראשונה מזה שנים רבות. בפעמים הקודמות הייתי ילדה ואני מסתכלת
על עצמי עכשיו ושואלת את עצמי, אולי להרגיש זה להיות ילד, אולי
בעצ התבגרות היא לא תהליך של התפתחות, אולי כשמחנכים אותך,
ומלמדים אותך כללים, בין אם אלו כליים רשמיים או כללים לא
רשמיים, גורמים לך לשכוח דברים? ומה אם אלו דברים שחשוב לי
לדעת, שחשוב לכל אדם לדעת? אני עושה כעת הכנות נפשיות לרקאת
השיקום, אני יושבת וחוזרת לעצי על המשפטים "אני אוהבת את טיטן"
ו"אהבה חזקה ממרחק" אך אני לא יודעת אם אני אוכל להצליח להשאיר
אותם בתוכי. אני חושבת שאני אמשיך את כתיבת היומן מאוחר יותר
היום.
כעבור כמה שעות, המשך היומן

אני חושבת שאני משתגעת, התקשרתי לטיטן - להגיד לו מילים
אחרונות, אבל הוא היה שונה לחלוטין. הוא אמר שהוא לא מעוניין
יותר לדבר איתי ושיש לבצע ניתוק של הקשר בינינו, והוא גם איים
שאם אני אתקשר שוב הוא יודיע למשטרה על הטרדה, והערך הכספי
שעדין יש לו עשיו בהחלט לחזק מאוד את ידם של השוטרים. המשטרה
אולי לא מחויבת לשמור על אנשים, אבל כמשלמים הם נהיים הרבה
יותר מגוננים. ניסיתי להסביר לטיטן שהוא לא בסכנה, שהבעיה היא
רק שלי, אך הוא לא היה מוכן להקשיב לי, בזמן שהוא הסביר לי למה
לא נוכל לדבר יותר עלה בפה שלי משפט נורא ולבסוף ביטאתי אותו,
שאלתי את טיטן האם הוא יודע איך הבוס שלי גילה על הירידה
בתפוקה שלי. לרגע הייתה שתיקה בקו ואז טיטן אמר שהוא גילה, הוא
תיכנן להעמיד פנים שאין לו מושג אבל כבר נמאס לו. הוא אמר לי
שהדרך היחידה שלו להעלות את ערכו הייתה להלשין, כך הערך שלו
יעלה בשל העובדה שהוא הדגים כישורי תמרון נפשי, "רציתי עבודה
במוסד השיקום, כמו שלך יש עבודה בבית החולים" הוא אמר, זה היה
התירוץ ללהב שהוא תקע בגבי. ניתקתי את הטלפון, לא רציתי לשמוע
אותו יותר אף פעם, שנאתי אותו, שנאתי אותו שנאה שחורה וטהורה
אני הולכת עכשיו למיטה, אך אני יודעת שאני לא ארדם, אני רק
אחשוב על כל מה שקרה, איך הייתי כל כך טיפשה? למה טיטן בגד בי
כך? האם ישנה בכלל אהבה? - אני מקווה שכן אבל אני כבר לא
יודעת.

יום חדש

אני נמצאת עכשיו במוסד השיקום, מקום איום ונורא, מקום של כפייה
קטלנית. כשהגעתי הופיע מולי אחד שקרא לעצמו קופידון, הוא טען
שהוא אמור להיות החונך שלי אשר ידאג לשיקום שלי. כשהסתכלתי בו
ראיתי שהוא לא ממצמץ, דבר שהטריד אותי במקצת, אבל אח"כ כשלחצתי
את ידו שמתי לב שהיא הייתה קרה לחלוטין, לא הייתה בה כל זיעה
והיא הייתה יציבה לחלוטין, שלמות גופנית כזו לעולם לא תהיה מנת
חלקו של האדם, כי אם רק של אנדרואיד. הייתי מוכת הלם והוא ראה
זאת, כנראה שהיה מדגם משוכלל יחסית, הוא אמר לי שהוא אולי
אנדרואיד וזה מפתיע, כי ידוע שיש המון בני אדם שמועסקים
במוסדות שיקום, אך עליי להבין שבני אדם אלו הם אשר מתכנתים
אותו. הוא הסביר לי שמדובר באוסף במשלב מתכנתי על יחד עם אנשים
בעלי הבנה גבוהה של בעיות בנפש האדם. קופידון אמר לי שבעצם יש
לנו דבר משותף, שנינו לא יותר מאשר מכחולים המוחזקים על ידי
אמנים, אך הבעיה היא שאני - שלא כמוהו, הפסקתי להיות מכחול טוב
ולכן אני כאן הולכת לעבור "תיקון". כשקופידון דיבר על אותם
אמנים עלתה בראשי שאלה, שאלתי את קופידון מדוע לאמנים מותר לתת
הוראות ולנו אסור, ואז הוא הסביר לי שישנה היררכיה בעולם, כל
אומן הוא למעשה מכחול של מישהו אחר, וכל מכחול הוא למעשה אמן -
כולם צריכים לחשוב, כיצד להעלות את הערך. מילים יפות, אך הוא
אמר אותם כאילו הן המציאות ולא "דעתו", אם כך אפשר לקרוא לאוסף
עובדות שתוכנתו לתוך מכונה. שאלתי אז את קופידון מהיכן מגיע
אותו הערך, מהיכן לעזאזל מגיע אותו מורה ומוחלט ושמו ערך אשר
מכוון אותו ושולט בנו, מי הוא ומה הוא ולמה? ואז, קופידון ענה
לי בתשובה ממש פשוטה, "הטבע". שאלתי אותו למה הוא מתכוון ואז
הוא אמר לי שבעצם הוא כמו כל חיה אחרת, רק שהוא הטורף העליון,
לכן עליו להראות את עוצמתו ולנצלה - עליון להיות ראוי לכוח
שניתן לו על ידי האבולוציה. רציתי לשאול אותו למה כל כך חשוב
להשיג כוח. אבל עמוק בפנים ידעתי בעצמי את התשובה שהוא יגיד,
וגם ידעתי שיש בה גרעין של אמת, כל הסיבה שנו חיים בעולם הזה
היא כוח, הכוח לנשום, הכוח ליצור, הכוח לעבוד, אני אוכלים
ושותים כדי להטעין את המצברים שלנו - כדי שיהיה לנו עוד כוח,
זהו למעשה מעגל החיים שנתבע בראשנו. למעשה כל אדם שואף להגדיל
את ערכו/כוחו. בכך שכך אדם עושה זאת הוא בעצם מעלה את הערך
הגלובלי של המין האנושי שמהווה את סכום כל הערכים, כל מה שיש
הוא בעצם מירוץ. אלו היו מחשבות כה נוראיות, עד כדי שכך שלמעשה
עלה בראשי הרעיון לבצע התאבדות, אך ידעתי שלא אצליח - במכון
השיקום הייתה הגנה בדיוק מפני מקרים מהסוג הזה. וכך אני נמצאת
עכשיו, כותבת ביומן הזה שקופידון הרשה לי לשמור, הוא טען שאני
צריכה לוותר עליו מרצוני החופשי ושהוא אינו מתכנן להחרים אותו
ממני. אני לא רוצה להיות בעולם הנורא הזה יותר. לא רוצה!!!

יום חדש

היום, לאחר שחזרתי משיעור נאמנות לערך, אם כך ניתן לקרוא לכיתה
של אנשים אשר חייבים לקרוא המון פעמים רצוף "אנחנו נאמנים
לערך", "אנחנו מוסרים את נשמותינו למען גופותינו" ומשפטים
יצירתיים דומים. מלבד זאת, הייתי צריכה להקשיב אחר כך להרצאה
בנוגע לאושר, היה שם מומחה שהסביר כיצד להפוך את הקנייה
לפעילות מענגת, איך לנצל את הערך הכספי ולהמיר אותו ישירות
לעונג, הוא אמר שאנחנו צריכים לדעת להנות מכל דבר שאנחנו
קונים, להתענג על החומריות המתוקה, לחשוב שבזכות הערך שלנו
השגנו דבר שאין לשאר הזולת, לרצות עוד, להנות מהתשוקה הבוערת
של לרצות לקנות עוד ועוד. אחרי ההרצאה, כאילו שזה לא היה נורא
מספיק הקשבנו למומחה שהסביר על מותה של האהבה ועל כך שלמעשה
המין האנושי נגאל ממנה על ידי כך שהוא פיתח את הערך ואת תאוות
הבשרים, רציתי לחנוק אותו, אולי האהבה היא דבר אשר גורם לסבל,
אבל בלי סבל, אין תוצאות, ככה זה גם בעבודה, בשביל להרוויח
כסף, צריך להתאמץ. הם כולם טיפשים, כולם. אחרי ששמעתי את כל
גיבובי המוח הנסבלים בקושי האלו קיבלתי רשות ללכת לחדר המנוחה
של החולים, היו לנו גם חדרים אישיים, אבל היה גם חדר קבוצתי עם
טלוויזיה אחת שהייתה מכוונת תמיד על ערוץ אחד. גם בחדר הזה
הייתה האווירה של מוסד השיקום, אווירה של בית חולים, של מחלה,
של סינתטיות, כאילו הכל נוצר מראש, כאילו אין טבע, כאילו האדם
הוא האלוהים. בטלוויזיה הופיע מבזק חדשות, הראו צתלומים
מזעזעים, הג'ארן ביצעו מתקפה אדירה והרסו עיר שלמה, הפעם כולל
התושבים. ראיתי את המבט של ההורים שילדיהם גרו בעיר, את
החורבות ואת הגופות המרוטשות. בטלוויזיה אמרו שבתי חולים רבים
אינם מוכנים לקבל מקרי פציעה קשה עקב העובדה ש"טיפול רפואי הוא
בזבוז משאבים בהתחשב בערכם של הפצועים". שמעתי את המשפט הזה
הרבה פעמים בעבודה, אבל כעת חשבתי על כל אחד מהם, חשבתי על
הסבל שלו, על הכאב, על המשפחה שלו. המלחמה הזאת היא דבר נורא,
וכל הדיבורים הללו על המוות בכל מבזקי החדשות משגעים אותי. אני
מסתכלת על האנשים האחרים מסביבי, חלק מהם סובלים - אך חלק מהם
אדישים לחלוטין, זה מפחיד אותי - האם זה מה שנקרא אדם משוקם?
מת מהלך ששקוע במחשבותיו שלו ואיננו מגיב כלל אל החוץ?

יום חדש

קשה לי לכתוב ביומן הזה, אני כ"כ עייפה, אני כמעט ולא מצליחה
להירדם בלילות, אני כל הזמן חושבת: עליי, על טיטן, על הכעס
שלי, על המלחמה. זה מתחיל לשגע אותי, אני שומעת עוד ועוד חדשות
מהמלחמה, לפני כמה דקות שמעתי שעוד ערים מותקפות, אני לא יודעת
מה יקרה לי, או מה יקרה לעולם הזה.

יום חדש

אני שונאת את החיים שלי, לא מספיק שאני מבלה כל יום בלהקשיב
לשטויות של המוסד הזה, לאנשים שכביכול באים לבנות אותי ולחנך
אותי אבל אני יודעת כעת את האמת, למעשה הם מנסים להרוס אותי
ואת מה שגיליתי, הם מנסים לגרום לי להפסיק להאמין באהבה,
להאמין רק בערך. הם מנסים להפוך אותי להיות עוד אחת, כמו שאר
הקורבנות שלהם, אני שונאת את זה. חוץ מזה, אני צריכה לסבול את
זוועות המלחמה, היום בטלוויזיה ראיתי את רשימת שמות ההורגים,
המשפחה שלי ביניהם. אני לא מאמינה שהם מתו, אפילו בעולם כמו
זה, אנשים אינם יכולים להישאר אדישים לדבר כזה, אפילו בעולם
כמו זה, לאדם איכפת ממשפחתו, זה נורמלי וככה זה צריך להיות,
נכון? אני לא יכולה להוסיף עוד מילים כדי לתאר את העצב שלי,
אני חושבת שאני אפסיק לכתוב ביומן הזה, אני לא יכולה, אני רוצה
שהכאב יפסק. אבל הוא לא - אני לא יכולה לישון, להירגע כשהוריי
מתו? זה אבסורד, זה מטורף, אבל היי, למה זה מפתיע אותי, כל
העולם הזה מטורף.

יום חדש

לא הבנתי את זה קודם, אבל עכשיו אני מבינה, כאילו ששאר האסונות
לא היו מספיקים, עכשיו הבנתי את הסבל הנורא שאני מתקרבת אליו.
גם קודם לא הרגשתי טוב, אבל אפשר היה לייחס זאת להרבה דברים,
אבל כעת כשסימפטומים קריטיים מתגלים, אני מבינה מה קורה. אני
לא יודעת מה גרם לזה, אבל כנראה שהלחץ הנפשי שלי גרם לי לפתח
בעיה במערכת העצבים, אפילו עכשיו כשאני כותבת אני מרגישה כאב
חד באצבעותיי, כאב של חישת יתר. כשזה רק התחיל לא חשדתי בכלום,
הייתי מרגישה מגע כשדבר לא היה נוגע בי והתעלמתי, אבל עכשיו
אני מבינה שאלו היו העצבים שלי אשר הגיבו למגע האוויר על גופי.
אני חושבת שאולי חוסר השינה תרם להתפתחות של זה, כשקופידון ראה
את התנועות המוזרות שלי שנגרמו מהכאב הוא שאל אותי האם אני
בסדר? סיפרתי לו על זה שהתחלתי לסבול מחישת יתר, לאן הידרדרתי?
מספרת את צרותיי לגוש מתכת? כל מה שהוא אמר היה, שפה בסדנה
מלמדים אותי איך להיות יעילה יותר, למען הערך. את התוצאות של
התנהגות לא יעילה, לטענתו, אני חווה על בשרי ברגעים אלו.
לעזאזל עם העיקצוצים, אני בקושי יכולה לכתוב כמו שצריך, זה
משגע אותי... עכשיו אני כובת ביד שמאל המחלה גורמת ליד ימין
שלי להיות רגישה מדי. אני רוצה שהכאב יפסיק, אני רוצה לישון,
לשכוח, להתנתק, להירדם... (לכל מי שעדין לא הבין, הכתב השונה
מסמל את הרעידות שיש לניקה ביד שמאל ואת הכתב המעוות שמופיע
אצלה ביומן, אם למישהו יש רעיון איך לעשות את זה יותר יפה, אני
אשמח.)

יום חדש

היום התעוררתי, והרגשתי תחושה שונה, הרגשתי הקלה, כאילו אותו
עצב עזב את ליבי, לא יכולתי כבר לבכות וגם לא רציתי יותר,
רציתי רק להמשיך, לצאת מכאן ולחיות - קודם שיהיו חיים, אח"כ
נקבע מה יהיה בהם. אני עדיו מרגישה את הכאבים של חישת היתר,
אבל או שהם נחלשים או שאני לומדת להתעלם מהם, אני מתחילה להבין
כעת כמה חסרת כוח אני, וכל אדם בעולם הוא כמוני, מי יכול לעצור
את המלחמה? מי יכול לגרום לכל המרצים שלנו להפסיק לדבר ולהבין
כמה הם טועים? מי יכול לרפא את הנכות של טיטן? מי יכול להחזיר
לחיים את ההורים שלי? אף אחד. המחשבות שלי ריקות כעת. אני לא
חושבת כמעט על שום דבר, רצות בי תמונות ממבזקי החדשות, אך הן
לא מטרידות אותי, השלמתי עמם. אך עדיו אני אך עוד דבר אחד
עדיין מטריד אותי, אני תוהה האם ישנה אהבה בעולם, אני יודעת
שטיטן היה נורא, אבל אני תוהה האם הוא אהב אותי גם בסוף, האם
אהבתו פשוט נכשלה עקב תאוות הערך שלו. אני שואל את עצמי, אם
כך, גם אם קיימת אהבה, מהו כוחה? האם אני הייתי פועלת כמו טיטן
אילו הייתי בנעליו, האם תאוות כוח חזקה יותר מאהבה. ברור
שהרצון לחיות חזק יותר, אך האם גם הרצון לשפר את החיים יכול
להשפיע? מהו כוחה של האהבה? האם יש סיבה לדברים, או שהם פשוט
קורים, כמו הטלות קוביה חסרות כל משמעות, אולי זו התשובה לכל
השאלות שלי.

יום חדש

ההרצאות ממשיכות להציק לי, והמלחמה ממשיכה לגרוף את קורבנותיה,
חולפות מולי בטלוויזיה תמונות של הרס אדיר, ובהרצאות תמונות של
שפע ושמחה מזויפים, בטלוויזיה בניינים שרופים ומפויחים, אך
בהרצאות סדר ושלווה. כך זה המשיך, אך יום אחד, היום, הטלוויזיה
כבתה. כמה אנדרואידים הופיעו, קופידון עמד ביניהם אך לא עשה את
אותו רושם שעשה האנדרואיד הגבוה, כשהסתכלתי עליו עלה בי מיד
הרושם הניהולי הזה שיוצא מאנשים בעלי עמדה, אפשר היה לראות
שהוא עוצב כדי לתת את הרושם הזה. כשהוא התחיל לדבר היה שקט
מוחלט, הוא אמר שבעקבות המלחמה נגרם נזק רב לערך באיזור שלנו,
מה שייאלץ אותנו לאכול מעתה גלולות תחליפי מזון זולות במקום
הדבר האמיתי. המחשבה על תחשות הרעב חלפה בי, אך לא הטרידה
אותי, ההורים שלי מתו, אני סבלתי מהסימפוטמים המזוויעים של
חישת יתר וגם הרעב הזה הוא לא יותר מזה, סתם עוד זרם חשמל
שעובר בעצבים שלי, סתם עוד קלט גופני.

יום חדש

אני חיה כעת על גלולות, בבוקר אני לוקחת גלולה אחת, בצהריים
שתיים, ובערב אחת. מאז שהחל המעבר לגלולות היו כמה תקריות
אלימות ולא נעימות. היו מקרים של אלימות כלפי אנדרואידים,
המקרה הרגיל של "חתיכת כלב מסריח! אני יודע שאתם מונעים מאיתנו
אוכל, גוש מתכת מלוכלך" שמיד מתלווה אליו ניסיון מעורר רחמים
לנסות לתקוף את האנדרואיד, אירוע כזה היה מסתיים בד"כ בכך
שהאנדרואיד היה הודף את התוקף במכת חשמל, במקרים מסוימים של
תוקפים עקשניים היו מצבים של פציעות. היו גם מקרים של אלימות
של מטופלים למטופלים, נסיונות לגנוב גלולות ומעשים דומים. אני
באופן אישי מנסה להימנע מאלימות, אני מודעת לכך שאני, בתור
צעירה יכולה לתקוף זקנים. אך אני מעדיפה שלא לעשות זאת, אני לא
מפחדת מהאנדרואידים, הם לא שמים לב לתגרות בין מטופלים. הרבה
מכללי המוסד לשיקום נשברים כעת, ואת מקומם תופסים כללי המלחמה.
בינתיים אני אשמור על הידיים שלי נקיות, אני מסוגלת לשרוד היטב
על ארבע גלולות ביום. אני רק מקווה שלא יקטינו את אספקת
הגלולות, אני לא מפחדת מכאבי הבטן או מתחושת הרעב, אני מפחדת
מנזק לגוף שלי - מעבר לכאב - אובדן של הבריאות - אובדן של הערך
- אובדן של החיים?

יום חדש

2 גלולות!!! 2 גלולות בלבד!!! החששות של כולנו התגשמו, כעבור
כמה ימים הם הקטינו את המנות מ4 ל2-. כמובן שמאז הגזירה החדשה
יש הרבה יותר אלימות, אנשים רוצחים אנשים בשביל הגלולות שלהם.
היום, כשיצאתי מהמגורים שלי כבר ראיתי גופה אחת. האנדרואידים
לא עושים דבר על מנת לנסות למנוע את הקרבות, הם אמורים לשמור
על סדר ולדאוג לשיקום, במקום זה הם פשוט שומרים על מוסד השיקום
ועל עצמם. אני מרגישה לעת עתה בסדר, מלבד עייפות ורעב אני לא
מרגישה משהו מיוחד, אבל כמה זמן יהיו אלו רק תחושות אי נוחות?
אני יכולה להתעלם מכאב, אך מה אעשה כאשר יגרם נזק ממשי? אני לא
יכולה להמשיך "לנסוע בלי דלק" לנצח. כבר היום תפסתי את עצמי
מסתכלת על הגלולות של אנשים אחרים, בוהה בהם בתאווה. אני לא
יכולה להתעלם מהרעב, כי אני יודעת שהוא לא סתם כאב, אני יודעת
שהוא סימן לבעיה. כמעט כל האנשים נראים חזקים ממני או שווים לי
בכוחם, ואין לי את מה שצריך באישיות בשביל להיות לוחמת. אני לא
שקטה מספיק כדי לגנוב בלילות. אבל חייבים לשרוד איכשהו.

יום חדש

היום, אני מרגישה חזקה, היום, אני מרגישה טוב. הצלחתי להשיג
גלולות, . הרגשתי כל כך טוב כשלעסתי את הגלולות, התענגתי על
הטעם המר שלהם, הרגשתי חיה, מלאה, חזקה, ולמדתי שיעור חשוב.
אני חייבת את כל זה למה שקרה לי אתמול. אתמול בלילה הלכתי
לישון כהרגלי, אבל לא הצלחתי להירדם. פתאום שמעתי קול של
צעדים, התחבאתי מאחורי המיטה וראיתי איש נכנס לי לחדר ומחטט
במגירות, הבנתי מה הוא רוצה, וקפצתי עליו בכל כוחי. ראיתי את
הבעת הפחד על הפנים שלו, שעשו רושם של אדם זקן, וראיתי גם
שהכיס של מכנסין היה מלא במשהו שנראה כמו גלולות, הוא החל
לברוח מהחדר, אבל הוא סבל מצליעה, כנראה בשל גילו המבוגר.
חשבתי לעצמי, "האיש הזה ניסה להרוג אותי, בכך שרצה לקחת לי את
האוכל, לכן מותר לי לקחת לו את האוכל". הבנתי שזה או אני או
הוא, לקחתי את מגש המתכת שבו פעם היו מביאים לנו אוכל,
האנדרואידים לא פחדו לתת לנו דברים אשר עשויים לשמש כשנשק
מאולתר, הם ידעו שלא נוכל להשתנש בו נגדם. לעומת זאת, יכלתי
להשתמש במגש נגד איש זקן. רדפתי אחריו ותפסתי אותו, דפקתי את
המגש על הראש שלו כמה פעמים כדי שהוא יפסיק למלמל בצורה
מעצבנת, ואח"כ המשכתי לחבוט, צריך לסחל אותו, הוא איום. אחרי
שסיימתי איתו הוא כבר היה חסר ערך, חסר חיים. אז נזכרתי מה
הייתה הסיבה שרדפתי אחריו, ראיתי שהיו עליו גלולות, הפשטתי
אותו מבגדיו, קורעת את שאריות הערך האחרונות אשר נותרו לו, ואז
ראיתי אותן, 8 גלולות נוצצות, כנראה שלגנב המלוכלך היה שלל
טוב, ועכשיו זה השלל שלי. אבל, עד כמה שכל זה נחמד, אני מבינה
שזה לא ימשך לנצח, אלא אם כן אני אדאג להמשיך את זה. אני צריכה
להשיג עוד גלולות, ואני יודעת גם איך אני אעשה את זה. אני אמצא
את החלשים, שלא יכולים להגן על עצמם, אני אתמקד באחד מהם,
אעקוב אחריו, אלמד אותו, אבין את תבניות השגרה היום-יומיות שלו
ואצנל אותם כנגדו. בלילה, כאשר הוא ילך לישון, אארוב לו, אכה
אותו בין עד שיתעלף ובין עד שימות, החיים שלי הם בעדיפות
ראשונה. אחרי שאכה, אבדוק את חדרו, אמצא את הגלולות, ואברח.
אני תוהה למה לעזאזל אני כותבת את כל זה ביומן? אולי מכיוון
שאלו סודות גדולים כ"כ שאני חייבת לחלוק ואני יודעת שהנייר לא
יכול להלשין. בזמן האחרון אני חושבת על 3 דברים: הרעב, היומן
וטיטן. למרבה הצער הוא עדין בראש שלי, אני תוהה האם אני אחזור
לראות אותו, אני עד היום מתגעגעת אליו, אני יודעת שהוא הכאיב
לי, וחלק ממני חשב עליו בזמן שהרגתי את האיש הזקן ההוא, החלק
הזה דמיין את הפנים שלו במקום את פני האיש הזקן, אבל אני עדין
חושבת על טיטן, וחלק ממני עדין אוהב אותו, וזה מה שכואב, לא
בגוף, אבל בלב.

יום חדש

כבר עברו כמה ימים, שבהם אני שבעה. הצלחתי להשיג רהבה גלולות,
השגתי כאלו כמויות עצומות שלפעמים אני לוקחת חמש ביום. כדי
להיות קצת יותר חזקה. עכשיו אני משערת שיהיה לי שפע עצום, העלו
את מיכסת הגלולות ליום ל3 ויש שמועות שמתקפת הג'ארן נעצרה. אני
כל כך רוצה לחזור לאכול אוכל רגיל, ובקרוב זה יקרה. אני מסתכלת
על המופלים במוסד השיקום ואני יכולה בבירור לראות את שרשרת
המזון שלנו, כשהתנאים טובים כולם שורדים, וכשיש רעידה החוליות
החלשות הן הראשונות שנופלות. זה אולי לא המצב הטוב, אבל זה
המצב הטבעי. כדי להפיג את השעמום ערכתי רשימה של האנשים שגנבתי
מהם, בהתחלה לא רציתי להרוג אותם, אבל הבנתי שאם אני אשאיר
אותםב חיים הם עלולים לנקום, לכן זה למעשה "רשימת מחוסלים".
אני רואה שהרגתי 2 אנשים זקנים, נערה , ו4- בחורות מבוגרות.
מתוך סקרנות ניסיתי לבדוק מי היו האנשים האלו שהרגתי, וראיתי
כמה חסרי ערך הם היו, הכי חסרת ערך הייתה הנערה. הסיבה שהביאו
אותה הייתה שהיא ניסתה לעשות מרד בבית הספר שלה מכיוון שהוא
סירב ללמד היסטוריה עתיקה ותיאולוגיה של עמים. איזו נערה
מטומטמת, עשתה בעיות יותר מדו והוכנסה למוסד שיקום ע"י ההורים
שלה שקיוו לתקן את האישיות שלה, וכל זה, בשביל מה, בשביל משהו
שאפילו לא קיים.

יום חדש

ההפצצות נעצרו, כך לפחות נראה לי מכיוון שחזרנו לאכול אוכל
רגיל, אחרי הגלולות אפילו הבשר הנא למחצה שמוגש כאן מרגיש כמו
סעודת מלכים. כל זה נחמד, אבל קרה לי היום דבר מוזר למדי,
כשהתעוררתי בבוקר, הרגשתי מעין מגע מוזר, מבט מהיר הראה לי
שגורם המגע היה הלשון, אם אפשר לקרוא לזה של קופדיון. הייתי
מפתעת מכמה דברים, דבר ראשון תהיתי למה לעזאזל מישהו השקיע
בליצור לאנדרואיד לשון דמויית-אורגנית, ודבר שני היה למה
לעזאזל הלשון הזו נמצאת על הצוואר שלי. קופידון ראה את מבט
התמיהה על הפנים שלי. הוא אמר לי שחוץ מהלשון יש לו גם מערכת
עצבים מלאכותת דומה לשל אדם, ועכשיו הוא מתכנן לחוות את שאנו
ה"אורגניים" מכנים הנאה. העפתי אותו מעליי. ידעתי שזהו אינו
דבר חכם מכיוון שהוא יכול לשבור את המפרקת שלי באותה קלות שבה
אני מקמטת נייר, אך האינסטינקט הצליח להשתלט עליי. לרגע היה לי
שהרושם שקופידון עומד לתקוף אותי, אך הוא עזב את החדר ואמר
שהוא יחזור שנית כאשר אני אהיה יותר משתפת פעולה. אני תוהה
לגבי החוויה הזאת, אני מבינה כעת שגם אילו הייתי עושה את הדבר
ההגיוני ונותנת לו לעשות את מה שרצה מבלי לזוז הוא היה עוזב
אותי בדיוק כמו שעשה כעת, הוא מחפש שותפה למשחק המוזר הזה שלו.
אני תוהה למה בנו אנדרואיד חרמן, איזו מין תועלת יש בזה? האם
כל האנדרואידים הם כאלו או שקופידון הוא היחיד שסובל
מ"סייבר-ליבידו"? כעת אני מבינה שקופידון לא יפגע בי אם אסרב
לו, אולי הוא חושב שזה יהיה טיפשי "להרוס את המסיבה רק כי הוא
לא מוזמן", אבל אולי הוא חושב שאני אתרכך. אני לא חושבת שהייתי
מעוניינת ביחסי מין עם קופידון, אני עדיין מרגישה שאני יכולה
להתקרב רק למי שיש לו גם את האישיות, מה שיגביר את ההנאה, אחרי
הכל מין הוא כמו אוכל, עדיף לאכול טוב כמה פעמים ביום מאשר
אוכל רע כל הזמן. אני חושבת שזה אחד מהדברים האלו שטיטן דיבר
עליהם והם עדין נכונים בשבילי.

יום חדש

ההפצצות חזרו, ובגדול, מסתבר שלג'ארן היה איזשהו סוג של נשק
סודי ועכשיו הם שלפו אותו. מדיניות שתי הגלולות ליום חזרה גם
היא. מעשי רצח מתבצעים בלא הרף ויש גם ביזזה. אני שוב דואגת,
הכישורים שפיתחתי סייעו לי מאוד עד כה. אך אני לא יכולה להיות
על-אנושית, גם לי יש גבול שאני לא יכולה למתוח את עצמי מעברו,
גם אני עלולה להיכשל. אני זוכרת שפעם מראה הדם היה מעביר בי
קצת צמרמורת היום אני היא זו הגורמת לו להישפך. מבין כל האנשים
כאן, יש איש אחד שהוא החשוב לי מכולם, אני. היום, עד 16:17
הטלוויזיה הראתה מידע על המלחמה, מידע על הנשק הסודי של הג'ארן
ועל הנזק האדיר שהוא גרם. אני אומרת עד 16:17 כי לאחר מכן
הטלוויזיה נשברה במהלך קטטה, אני לא מבינה את המטומטמים האלו,
הם סתם הרסו את הטלוויזיה, לא השתמשו בשברים ככלי נשק או משהו.
מעשים חסרי ערך. בנוסף לכל זה, קופידון המשיך לעשות לי את הקטע
המוזר, הוא אמר לי שמעתה, בכל פעם שאסתכל עליו, אם אומר את
המילים "כן, אני מסכימה" הוא יבוא לחדרי בלילה. רציתי להגיד לו
לעזוב אותי, אבל ידעתי שהוא לא יקשיב.

יום חדש

היום נפצעתי, פציעה קלה למזלי, זה קרה במהלך אחד מהקרבות,
הייתי בטוחה שהמצב בשליטה ואני אצליח לחסל את זה שתקף אותי,
אבל הפעם הכל היה שונה. ראשית, כשתקפתי אותו כדי לקחת ממנו את
הגלולות לא היו בו סימני פח או הפתעה, ראיתי בעיניים שלו משהו
אחר, זעם. כשנלחמנו הוא לא הגן על עצמו, הוא רק תקף אותי. בסוף
הייתי מעליו והחזקתי מעל ראשו את שבב המתכת שמצאתי כמה ימים
קודם, בד"כ במצב הזה הקורבן מתחיל לבכות, לבקש רחמים או לנסות
לברוח, אבל הוא לא עשה כלום. אך לאחר שדקרתי אותו הוא קם
בשארית כוחותיו, ברגע שלא ציפיתי, וחתך לי את הפנים, זו היתה
הפעם הראשונה שדיממתי. כבר התרגלתי לראות דם, אבל בעיקר כשהוא
נוזל מאחרים, זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהייתי במוסד השיקום
שדיממתי, לא הייתי מודאגת, זו הייתה בסך הכול חוויה חדשה.
עכשיו אני רואה מה היה שונה באיש הזה, בד"כ הקורבנות שמהם
הייתי בוחרת לגנוב היו אנשים חלשים: זקנים, ילדים וחולים. גם
האיש הזה לא  היה גדול וחזק פיזית, אך היה לו כוח נפשי, הוא
היה כמוני, הוא לא פחד. הוא תקף ונלחם בדיוק כמוני. זו הייתה
עוצמה, אותה עוצמה שהופיעה אצלי כשהזקן ההוא ניסה לגנוב ממני
את הגלולות. עוצמה שלא יודעת כאב או פחד, פשוט רצון לגרום כאב
ולפגוע ולהכאיב, זעם. זה היה הכוח שבי וגם באיש ההוא, השנאה
לתוקף, הרצון לחסלו, חוסר הפחד, האדישות לכל דבר מלבד המטרה
המרכזית שהיא חיסול. אני מסתכלת על עצמי ורואה את הסימן
מהחיתוך שלו, סימן כואב ומכוער, אך הוא לא פוגע בערכי בצורה
משמעותית. לעומת זאת ההפצצות בהחלט עלולות לעשות את העבודה.
אני מרגישה את כאבי חישת היתר, הייתי בטוחה שהתרגלתי אליהם,
אבל אולי הם נהיו חזקים יותר בגלל הלחץ הנפשי שלי. עוד גופה,
עוד סירחון של מוות, עוד משחק מחבואים, אפילו עוד כאב חישת
יתר, לזה אני יכולה להתרגל. אך האם אוכל להתרגל למוות שיבוא
בעקבות הפצצת פלזמה, האם אפשר בכלל להתרגל לאין המוחלט, לכלום,
לערך שווה אפס. אני חוששת שבקרוב אגלה. הג'ארן מתקרבים.

יום חדש

זהו זה, אני מסתכלת מבעד לחלון הקטן ורואה את הזוהר הירוק של
תותח פלזמה שעומד לירות. עוד כמה שעות מוסד השיקום הזה ולמעשה
כל מה שנמצא במרחק של 300 ק"מ ממוקד הירי יטוגן לחלוטין. אנחנו
במרחק של כ2000- ק"מ ועדין ניתן לראות בבירור את הזוהר הירוק,
אני תוהה מה רואים אלו שנמצאים במקום שעתיד להיות מוקד ההפצצה.
אבל היי, כולנו נמות אז למי איכפת. התחלתי את היום בכך שתקפתי
כמה זקנים שהתחבאו מהתגרות הגדולות, באתי מאחורי הטיפשים אחד
אחד, הכיתי אותם עם חפץ כבד ולקחתי מהם את הגלולות. אח"כ אכלתי
כמה גלולות ברצף, סתם בשביל הטעם, למי איכפת מקלקול קיבה, מחר
אני כבר אהיה מתה. נהניתי לפגוע באנשים האלו, הרגשתי את הכעס
שלי בוער, ונהניתי מהאש הנוצצת, מהעוצמה. אנשים נהרגים, אפילו
כעת אני שומעת את הצרחות, אבל למי איכפת. החלטתי לסיים את היום
הזה בצורה המושלמת, אמרתי לקופידון שאני מסכימה, למעשה אני
כותבת כאן 15 דקות אחרי שסיימנו. זה היה נפלא, העצבים שלי שהיו
גם ככה מוגברים הפציצו אותי, הכאב, התענוג, העיקר הכוח, העוצמה
של החוויה. אני כותבת כאן את המילים שאחרונות שלי, היה שלום
עולם, היה חרא, אבל היה מדהים בסוף, הדבר האחרון שאני רואה כעת
זה את הדם, קופידון היה קצת אלים, אבל לא נורא, זה רק הגדיל את
הערך של החוויה של סוף החיים, זאת הייתה חוויה, שלום.
(הסיפור עוד לא הסתיים, תעברו עמוד...)

יום חדש

התעוררתי בחדר שחור, קופידון עמד מעליי. הוא בירך אותי על
הצלחתי, שאלתי אותו במה מדובר, הוא ענה שעברתי את המבחנים אשר
קובעים האם אני שפויה ומשוקמת כנדרש, שאלתי אותו איזה מבחנים,
והוא ענה:
"המבחן הראשון היה אדישות, התעלמת מכל הסבל שמסביבך"
"המבחן השני היה תחרותיות, היית מוכנה לעשות הכל בשביל
גלולות"
"המבחן השלישי היה הקשה מכולם, ניתוק מהשקר שנקרא אהבה, וגם
אותו עברת בהצלחה"

הייתי בהלם, לא ידעתי מה להגיד. אני רואה אמיתות שלא ראיתי
קודם לגבי העולם, אני אדם שונה עכשיו, אדם תקין ומודע לערכו.
אני מבינה כעת שהכל היה הצגה שקרית, ציוד הולוגרפי מתקדם
ביותר, והמון אנדרואידים ושחקנים מאומנים היטב. הסיפור אולי
היה שקרי, אך מוסר ההשכל שלו הוא אמיתי. אני לא זקוקה יותר
ליומן הזה, אני זקוקה רק לדברים שיעלו את הערך שלי, אולי
הג'ארן לא מאיימים להרוג אותי, ואולי הנשק הסודי הוא זיוף, אבל
הקרב היומ-יומי הוא אמת, ועכשיו גם אני מוכנה אליו.