בוקר - תחילתו של יום.
זה מכבר נפקחו עיני למבט ראשון של שחרית בעינייך המונחות על
הכר לצידי. בקצות אצבעותי אני מעביר חשמל בשיערך הישן, בשפתיי
אני לוחש לך יום חדש. הגיעה העת ליום חדש להתרחש על עולמנו.
לא אתן לרגע להיעלם וכבר למיטתך אגיש את המשחה ואת המברשת ואת
הכוס המלאה בשוקו החורפי המבקש להיטמע בגופך. ממש כפי שאני.
האפור בחוץ אוסף אותי לחיקו ובחיקי את טמונה. רעש עלים שנותרו
מן הסתיו ושנימוחים תחת רגלינו, מנגן שיר נוגה, רוח קרירה
נושכת ואיתה היא גוררת כמה טיפות מן הענן. טיפה אחר טיפה זולגת
מן העץ אל צווארך היפה, אני אוסף אותן בידי וטומן בלשונך.
בלשוני.
עיניים עצומות מגלות בפנינו חלום משותף של אביב שעוד ישוב.
הגשם מתחזק ואני בחולשתי נושא את עוון הלילה כנקודת חן על גבי.



ערב- סופו של יום.
רוח מקפיאה זורמת סביב ואנו כשמיכת פוך, עוטפים זה את זו,
צלילי חורף ירושלמי חודרים מבעד לחלון הפתוח למחצה ובמגע יד
קלה הם נפסקים ונותרים מחוץ לעולמנו לכמה רגעים. ובאותם רגעים,
כף יד מתחברת למותן לריקוד צמוד ואיטי. שלוות אלוהים בעולם ריק
מאדם ובו רק את ואני.
מצח אל מצח ניגש ושפתיים מרטיבות זו את זו במחול מופלא.
הרצפה סובבת כמחוגי השעון - מימין לשמאל ורגליים יחפות אלו
באלו נוגעות. במילים קטנות ומתוקות את לוחשת את שאת, ואני
בתוכי נמס והדופק דבק בשלך.
על ספה אפרורית, בחולצה אדומה וצמודה, את מביטה אל הטיפות
המבקשות להיכנס גם הן אל החדר על מנת לחלוק עוד מעט חסד לצדך.
לו רק היו יכולות הן לדבר, היה עולמך מתמלא בעוד מיליוני
אוהבים ואוהבים. טיפות וטיפין.


ובין הערב ליום,
רגעים נפרדים של געגוע ושל חלום וכותרות עיתונים המבקשות
להפחיד ולאיים.
מנגינות עצובות, שאת הלב הופכות לבצק סמיך ודביק.
פתקים קטנים בכיס החולצה מזכירים את שעלי לעשות - רשימות קטנות
בחלל המוח משיבות אותך אלי בכל רגע ורגע.
רדיו דלוק בחדר קטן ומאוס ואיש רחוק מדבר קרוב - וגם את רחוקה,
אבל אינך מדברת. מחוג נושק למחוג ואני בעיניים עצומות מחפש
בשפתי את שלך.
ובין ערב ליום ובין יום לערב, אין דבר מלבד המציאות שמרחיקה
ומדחיקה. את מראך בראשי הופכת היא לריק ורק הלילה גואל.
יום ועוד יום, שנה ועוד אחת. זקנה זוחלת אט ועוד תזחל. את
שהיית - רק ראשי יודע. את שהינך היום - גם את חשה.
חלום שהיה ונעשה מציאות.