ובאחד מאותם לילות בהם חוסר שקט של זכרון-רודף-זכרון,
מדיר שינה מבין קירות,
יבוא אליך
בהחבא, כזר,
יאמר לך

אליזבט

הביטי, יופייך הנשקף מעיני אורחים לא קרואים
שאל שולחנך הסבו עם הנץ
אלומות אור פלאי,
והיו לפניך כדוממים

גיזת זהב אבודה,
את קולך -  הענקת לנופים אירופאים,
לא נופי מולדת הם ואף אינם ביתך.
וכי היה ביתך מוגן?

את הריח שלך נשא רוח חורף
ופזרו ברחובות מוגפים עלומים.
ועוברים ושבים צעדם אז יאיטו
בחשם גופך, נערה אלמונית.

צאי מאת ארמונך, נסיכה בת שבעה עשר קיצים,
לתור, כאותו נסיך קדום,
דרכי עולם זה אשר בראת.
הביטי בו, כמשתוממת,

והרי ידעת!
כי היה ותביא נשימת האביב
מילה מגששת אל פתח אוהלך
ונזכרת
ושבת על עקבותייך
ושמעת קריאת הכוס שעודה זוכרת
את נגיעת שפתך...

והיית לה כחדשה עם שלוות זיקנה זו שנוספה לך
וצליל פסיעותייך עודנו נשמע
ותמהת על שתיקה מקרית שנפלה בך-
       
                            עצרי.


לזכרה של ליזי שלי, שהלכה לי...