ישבתי לי על כיסא נוח באמצע הדשא, כולם מסביב מסתובבים,
צועקים, מדברים. המבוגרים מתווכחים (כרגיל) על פוליטיקה,
הילדים הקטנים רצים מסביב, משחקים מחבואים או תופסת, ואני
ישבתי לי באמצע על הכיסא נוח, משקיפה על כולם. באותו זמן
חיכיתי לטלפון מליאור (ההוא שרוצה אותי) אז החלטתי שאני רוצה
להתרחק מכולם, קמתי מהכיסא, נעלתי את כפכפי האצבע שלי, סידרתי
את החולצה שהתקמטה מעצם הישיבה הארוכה שלי על הכיסא והתחלתי
ללכת לכיוון הגן שעשועים.
בחצי הדרך גיליתי שמישהו הולך אחריי, ברור שבשנייה הראשונה
נבהלתי , וישר חשבתי על הגרוע מכל. אבל את הדמות שהלכה אחריי
ליווה ענן עשן, כך שתוך כדי העצירה שלי שמתי לב מי זאת הדמות
המסתורית. זה היה תום.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו
"סתם, מסתובב" הוא עונה
"טוב אם בא לך, אני הולכת לגן שעשועים" אמרתי
"טוב" אמר והתחיל ללכת לצידי. שנינו שותקים. מידי פעם הוא לוקח
שאחטות ארוכות מהסיגריה שתכף נגמרת.
הגענו לגן שעשועים ואני ישר התישבתי על הנדדנדות. הוא התיישבת
לידי.
וככה ישבנו יחד על הנדנדות, אני על אחת והוא על השנייה.
תוך כדי התנדנדות העפתי את הכפכפי אצבע שנעלתי. (אפילו שהיה קר
אני נעלתי לי כפכפי אצבע, ככה זה כשאתה בחופשה)
אני אוהבת להתנדנד, אני מרגישה חופשייה, מרגישה כמו ילדה קטה
שוב...
הוא סתם התנדנד לו, הרגליים שלו נוגעות-לא נוגעות בדשא הרטוב.
השעה הייתה כבר רבע לשתיים עשרה בלילה, רוח קרירה נישבה, וריח
של גשם עמד באוויר.
זה היה הלילה האחרון שלנו יחד שם, בקיבוץ.
נסענו יחד כמה משפחות וגם הוא בא. בכלל התפלאתי שהוא בא, ממתי
הוא ומשפחה הולכים יחד?!, כניראה שיש הפתעות בחיים.
צלצול של הודעה, אני קוראת: מאמי, אני אתקשר יותר מאוחר אני
יוצא עם חברים , יופי, אני חושבת לעצמי ומתקתקת בפלאפון הודעה
של טוב...חבל מממ....באמת חבל לי שהוא לא מתקשר עכשיו או לא,
אני מהרהרת , את המחשבות שלי קוטע תום "את באמת אוהבת אותו?"
הוא שואל בקול עצבני.
"אוהבת?!? אותו? ממש לאאא...אנחנו רק בקטן כזה.." אני עונה
לו והלב שלי מתחיל לדפוק רק מעצם השאלה המשונה הזו
"אהה.." הוא מהנהן ומשפיל את מבטו , ממשיך בהתנדנדות.
אחרי שתיקה קצרה אני אוזרת אומץ, "למה אתה שואל?" אני מסתכלת
עליו
"סתם" הוא אפילו לא מסתכל עליי
ככה זה היה תמיד. הוא אדיש כל כך.
שנינו שותקים. תום מוציא עוד סיגריה , מציע לי אחת, "תודה" אני
אומרת לו ומדליקה את הסיגריה (חושבת לעצמי - ממחר אני מפסיקה
לעשן..) .
"אז את לא אוהבת אותו?" הוא שואל
"נו..כן אמרתי לך, אנחנו סתם.."
"טוב"
"יווו אתה זוכר פעם ראשונה שנפגשנו, חחחחח איזה מצחיק היה" אני
משנה נושא
"כן הא, איזה בלאגן עשיתי" אמר. כן איזה בלאגן עשית לי בלב,
אני חושבת לעצמי.
אנחנו ממשיכים להעלות זכרונות של שנינו בכל מיני רגעים, נזכרים
בשיחות טלפון הארוכות שהיו לנו
"וזוכרת את הפעם הראשונה שהתנשקנו?" הוא שואל וסוף סוף מרים את
הראש שלו ומסתכל עליי
"אמממ..כן אני זוכרת" עכשיו תורי לא להעיז להיסתכל עליו
"זו הייתה תקופה מרדנית שלך , הא?"
"מה? למה מרדנית?" אני שואלת , מופתעת
"נו את יודעת" הוא  עונה
"לא. אני לא" אני כבר מתעצבנת
"אני יודע הכל, הכל. שאמרו לך לא להתקרב אליי, שאני רק יעשה לך
בלאגן בחיים, שאני לא הטיפוס בשבילך. ואת נהנת להיות פתאום עם
איזה 'באד בוי' ולמרוד בכולם. את סתם רצית לראות" הוא אמר זורק
את הסיגריה הצידה.
"מה?! מה פתאום, איך אתה יכול לומר כזה דבר!?" חוצפן! הוא
חוצפן! מי הוא שיגיד עליי ככה, הוא ידע איך אני הרגשתי אליו!
איך הוא אומר כזה דבר
"אני יודע נו, כולם אמרו לך את זה, הריי היה אסור לך לדבר איתי
או להיפגש איתי , אבל עשית את זה בכל זאת" הוא אומר באדישות
"אז דבר ראשון" אני מתחילה להתחמםםםם "אתה יודע טוב מאוד איך
הרגשתי אלייך, ואללל תעיז לומר שלא, דבר שני - נכון! אמרו לי,
אז מה?? לא עשיתי את זה בשביל למרוד, ממש לא,אתה יודע מה?אולי
בהתחלה-עשיתי את זה בגלל הסקרון, למה כולם לא רוצים שאני אתקרב
אליך כל כך, אבל אחר כך עשיתי את זה בגלל שרציתי, בגלל
שאהבתי אותך" הרגשתי את הגוש הזה שתקוע לי בגרות ואת הדמעות
שעולות ומציפות את עיניי.
"את לא אהבת אותי באמת" הוא אומר, וקם מהנדנדה, הולך לכיוון
הקרוסלה.
"אתה יודע טוב מאוד שזה לא נכון, אתה זה שוויתרת על זה, לא
אני" אמרתי לו , עוצרת את ההתנדנדות שלי לאט לאט.
"זה לא אני ולא את, זה היה שניינו. הקשר פשוט דעך, זה נפסק
לבד"
"נכון" אני עונה לו וקמה מהנדנדה, מזל שחושך והוא לא רואה את
הדמעות שלי
איך זה יכול להיות, אני חושבת לעצמי, לפני שנייה לא הרגשתי
אליו כלום, כלום ועכשיו פתאום הכל חוזר אליי..מציף אותי
מחדש, אויי לא.
התיישבנו על הקרוסלה, תום הוציא עוד סיגריה והציע לי, הפעם
סרבתי.
התחלנו לדבר. עליינו, על מה שהיה, השלמנו את כל הזמן שאבד לנו
בניתוק הכל כך ארוך הזה שהיה לנו.
בשתיים בלילה פתאום צלצל הפלא שלי, התפלאתי מי מתקשר אליי
עכשיו, פשוט שכחתי שליאור אמור להתקשר אליי, הייתי כל כך שקועה
בשיחה עם תום.
"מאמי..." הקול השמח של ליאור נשמע בצד השני
"ליאור, אני לא יכולה לדבר עכשיו אני באמצע משו.." אני עונה,
מתה כבר לנתק ולהמשיך בשיחה שלי עם תום
"אבל מאמי" הוא מנסה בקול מתפנק
"ליאור, באמת, לא עכשיו יאללה ביי" אני אומרת בתקיפות
"טוב ביי" הוא נעלב.   שיעלב, אני חושבת לעצמי
השיחה שלי ושל תום הייתה אחת השיחות הכי כואבות ועמוקות שהיו
לי אי פעם עם מישהו, פשוט הוצאנו הכל הכל. והוא במיוחד, הוא
סיפר לי הכל. איך החיים שלו דפוקים וכמה שהם דפוקים (והם באמת
דפוקים) - הוא סיפר לי איך זה להיות תום. ואני הרגשתי פעם
ראשונה שהוא באמת סומך עליי ואוהב אותי.
לא יודעת למה, אבל הרגשתי שהוא אוהב אותי.
היו המון רגעים בשיחה הזו שפשוט רציתי לקום , לגשת אליו ופשוט
לחבק אותו חזק-חזק ואחר כך לנשק אותו. להיזכר בטעם שלו שוב.
להרגיש אותו שוב איתי.
אבל לא עשיתי את זה.
בסוף השיחה אחרי שלוש וחצי שעות של שיחה מלב-אל-לב אמרתי לו
"טוב כבר מאוחר, בוא נחזור" למרות שרציתי להישאר איתו שם לנצח,
להיות רק איתו.
"טוב" הוא ענה ושנינו קמנו מהקרוסלה והתחלנו לחזור בשביל אל
החדרים.
וככה הלכנו לנו, שותקים, אחרי שהוצאנו את כל מה שישב לנו על
הלב, אחרי שאני קיבלתי כמה תשובות טובות בקשר לכל השאלות שצצו
לי במהלך השיחה, אבל לא על כולן הוא ענה לי, כי על חלק גדול
מהן פשוט אי אפשר לענות. ככה זה כשאתה תום הדפוק.
אחרי השיחה הזו הרגשתי שאני באמת מכירה את תום. באמת. הוא
סיפר לי דברים שאף בנאדם אחר בעולם לא יודע עליו, הוא סיפר לי
דברים שבחיים לא הייתי אפילו מתארת לעצמי, דברים שרק האנשים
הכי קרובים אליו יודעים, וגם זה בקושי. הייתי בהלם ממה ששמעתי
ממנו.
הרגשתי כל כך קרובה אליו, הרגשתי אליו כל כך הרבה דברים בו
זמנית... אהבה, שנאה, כעס, צער. הכל.  
פתאום תפסתי לו את היד ועצרתי אותו " חכה שנייה תום"
"מה קרה?" הוא נראה מופתע
הכל מסביב היה חשוך חוץ מאיזה אור קטן ממנורה בקצה השביל
"לא קרה כלום" עניתי . מצמצמת לאט את המרחק שקטן שנוצר ביננו
תןך כדי הליכה.
התקרבתי אליו, והתקרבתי, תום הסתכל לי בעיניים... "אחרי כל מה
שאמרתי לך, אחרי כל מה שדיברנו, אחרי שסיפרתי לך הכל, אחרי
שאת יודעת כמה שאני דפוק את רוצה לעשות את זה לעצמך?" הוא שאל
אותי והפנים שלו היו קרובות-קרובות לשלי
"אני לא עושה לעצמי כלום תום, כלום, אתה באמת דפוק ואני שונאת
אותך על זה אבל..."  לחשתי לו
"אבל מה?"
"אבל..." לחשתי ובכלל לא הספרתי להוציא עוד מילה, וסוף סוף
השפתיים שלו היו על שלי, בנשיקה ארוכה ארוכה, והידיים שלו היו
סוף סוף סביבי
וסוף סוף הגשמתי את החלום הקטנטן שנוצר לי במשך כל השיחה
שלנו.
עמדנו בשביל, מתנשקים ואני הרגשתי הכי מאושרת בעולם, ובתוך
תוכי ידעתי שזה עוד מעט יגמר, ושאני לא אראה אותו המון זמן ,
אם לא לתמיד.

כשהגענו חזרה לחדרים, תום אמר: "את יודעת, באמת אהבתי אותך.
תמיד אני אוהב אותך ואזכור אותך. אבל את, עדיף שתשכחי אותי,
וגם מה שקרה ביננו מקודם היה טעות"
"ששש...אל תגיד את זה, דיי תום. מה שהיה היה ואני שמחה שזה
היה." אמרתי ומרגישה שוב את הדמעות עולות בעיניי
"מה, את בוכה?" הוא שאל , מתקרב אליי שוב
"לא" אני משפילה את מבטי, שלא יראה
הוא שוב עומד קרוב אליי ואני מרגישה איך אני מנסה, אויי אלוהים
אסור לי לנשק אותו פה, אם מישהו יראה אותנו אני מתה, מתה.
אבל אני לא עומדת בזה, וכניראה שגם הוא לא
תום מחבק אותי, חיבוק ארוך, גם הוא יודע שזהו לבינתיים ושאנחנו
לא ניפגש עוד הרבה זמן, הוא נותן לי נשיקה על המצח ואני מרימה
את הראש ונותנת לו נשיקה ארוכה על השפתיים, שוכחת את עצמי,
שוכחת שאם מישהו יראה אותנו....אז, עדיף לא לפרט מה יקרה.

"אני מצטערת תום, אין לי מה לומר לך" אני אומרת לו ומנגבת את
הדמעות
"אין לך על מה להצטער, אני עשיתי את הטעויות שלי, לא את. דיי"
הוא מסתכל עליי במבט, שבחיים לא ראיתי אצלו.
"עכשיו את יודעת מה זה כשאתה דפוק." הוא אומר ומחייך
"אתה לא דפוק!" אני אומרת, " בעצם אתה כן, מאוד!" אני מחייכת
אליו חזרה
"מה לעשות, כאלו החיים, אני משלם על הטעויות שלי, נכון? אזהו"

"עכשיו אני לא אראה אותך מלא זמן הא?" אני שואלת
"כן, את יודעת את זה וגם אני"
"אזהו...כאן זה נגמר, שוב, כל פעם זה אותו הדבר איתנו" עוד
דמעה
"כן, כל פעם מחדש" הוא מנגב לי את הדמעות, "מה לעשות? ככה זה
כשאתה תום הדפוק".

בהתחלה חשבתי עליו הרבה, כל יום, כמה פעמים ביום. ולאט לאט זה
דעך, כמו תמיד.
מידי פעם אני שולחת לו הודעה, בודקת אם הוא חי עוד, אם הוא
ממשיך עם השטויות שלו, ובתוך תוכי מקווה שאיכשהו הוא יבין שהוא
עושה טעויות, ושיתבגר, אבל כל פעם הוא עונה לי את אותן
שטויות שלו.
זה רק אשמתו שהוא ככה, הוא יודע את זה, ההורים שלו יודעים את
זה וגם אני יודעת את זה.
הייתי רוצה לעזור לו, להיות שם בשבילו, להראות לו שאפשר אחרת.
אבל אני לא שם בשבילו. כי פשוט... הוא לא נותן לי.
אם הוא רק היה נותן לי, אבל הוא לא נותן לי להתקרב אליו יותר
מידי, כמו שכולם לא נתנו לי להתקרב אליו.
הוא ידע שכולם הזהירו אותי ממנו, ושאסרו עליי להתקרב אליו יותר
מידי, אבל מה לעשות איתי?! דווקא בו התאהבתי, הכי מתאים לי.
הכי מתאים לי להתאהב במישהו שכל כך לא מתאים לי.
עכשיו אני חושבת עליו רק מידי פעם, דואגת לו, חושבת איפה הוא
ומה הוא עושה, מקווה שאולי יום אחד הוא יתפוס את עצמו בידיים
אבל באמת! לא כמו כל פעם שהוא אומר את זה ואחרי יומיים חוזר
לחרא הזה שלו!!! באמת שיתבגר פעם.
אני מקווה, שיתבגר, לפני שיקרה לו משהו, שיבין שיש לו אותי,
באמת!
שיתבגר, לפני ש.........
ושיזכור שאני חושבת עליו. שאני אוהבת אותו. ותמיד יאהב. מה
לעשות, ככה זה אהבה ראשונה.
אבל הוא לא מתבגר, והוא חוזר פעם אחרי פעם לחרא שלו.

מה לעשות?! ככה זה כשאתה תום הדפוק.