פימפומי מוזיקה מודרנית הקפיצו אותי משנת צהרים עמוקה. קירות
הדירה רטטו מהווליום הגבוה, והחזרה האינסופית רק הוסיפה
לכעסי.

זינקתי מהמיטה, ומבלי לטרוח הרבה בעניין החזייה, זרקתי על עצמי
חולצה ומכנסיים שהיו זרוקים בסביבה ויצאתי לחדר המדרגות. זה לא
בקומה שלנו. זה גם לא בכניסה שלנו. זה מלמעלה ממול... מי בכלל
גר שם? מה, הם לא יודעים שצריך לשמור על השקט בצהרים? אני אראה
להם מה זה.

לא הופתעתי מכך שלא היתה תגובה לצלצולים הארוכים בפעמון. גם
לדפוק על הדלת לא עזר לי.  המקצב הטורדני הרעיד את כל הקומה
והעלים כל צליל אחר. מישהו סיפר לי פעם שבמצב דומה, הוא פתח את
ארון החשמל והוריד את הנתיך הראשי של הדירה...

בשקט שהשתרר נשמעו צעדים יחפים נחפזים לעבר דלת הכניסה. הדלת
נפתחה לרווחה בתנופה, ומולי עמד נער כבן 17, בהיר שיער ועור.
עיניו המוטרדות נעצרו בבהלה למראי. התכנית היתה לפתוח עליו פה
גדול וללמד אותו להתנהג בחברה תרבותית, שידע לכבד את שעות
המנוחה של שכניו, אבל המבט המבולבל והמראה התמים של הבחור
ציננו את רוגזי:
"גם אצלך אין חשמל?" הוא מלמל, נבוך
"זאת לא הפסקת חשמל, אני הורדתי לך את הפקק" אמרתי בתקיפות
משהו. "אתה לא יודע שאסור לעשות רעש בצהרים?" המבוכה הבולטת
מסמסה את שארית התקיפות שאזרתי. הוא נראה כל כך פגיע...
ועירום! לא ממש, אבל כל מה שהיה עליו זה זוג תחתונים זעירים,
שקופים משהו. מה שהצטייר דרך הבד לא היה נערי כלל ועיקר. ההכרה
במיעוט הלבוש שעליו היתה, כך אני חושבת, הדדית, וכמו שאני
משתדלת ככל יכולתי להימנע מלהתמקד בחבילה התפוחה שלו, כך קלטתי
אותו מסמיק ומנסה להפיק איזשהו קול מגרונו:
"אני מצטער, אני פשוט לא חשבתי... את, אה..."
ידעתי שהוא לא שולט בזה. החבילה שלו החלה לשנות צורה, משהו שם
ריטט והזדחל...  הוא הסיט את מבטו במבוכה ומיהר להפנות אלי את
גבו:
"אני, אה, אלבש משהו, טוב?"
הוא חזר אחרי דקה כשטי שירט ארוך מכסה הכל. כמעט בעצם. ירכיו,
בהירות אך שריריות מאוד, שידרו איזו עצמה שהיוותה ניגוד של ממש
למבוכה וההססנות שלו. שערו הסתור ומבטו הנבוך נתנו לו מראה
פגיע ורגיש.
"אני אפילו לא יודע איפה הפקק שלנו" הוא אמר, ופנה אל ארון
החשמל הפתוח. ידו המורמת, משוטטת באיזור לוח החשמל משכה כלפי
מעלה את החולצה שלבש, ופלח האחוריים מוצק, שאינו נכנע ללחץ
הגומי של התחתונים, נגלה לעיני.  עכשיו אני החסרתי פעימה, מראה
שיפולי גופו המתעוררים צרוב במוחי חד וחי כאילו אני עדיין
מולו.

"תגיד, מה זה המוזיקה הזו שאתה שומע?"  
זה היה רעיון טוב.
"בואי תראי," הוא אמר אחרי שהדירה החלה לחזור לחיים, צועד
לתוכה לפני, הפלחים המוצקים מרימים, כל אחד בתורם צד אחד של
שולי החולצה.
סגרתי את הדלת מאחורי כבדרך אגב, אחרי שהקפדתי לראות שאי אפשר
סתם לפתוח אותה מבחוץ ויש מפתח בחור המנעול.
הדיסקים שהוא העביר לפני עיני עניינו אותי כמובן כקליפת השום.
נזכרתי בכתבה על מסיבות דאנס או טראנס, לא יודעת, ובתמונות של
הרבה צעירים רוקדים, כל אחד לעצמו, בידיים מונפות.  "אתה גם
רוקד? כמו שראיתי באיזו כתבה?"
"בטח רוקד, בגלל זה הווליום הגבוה" הוא שם דיסק, הפעם עם
ווליום סביר: "בואי תראי, זה ממש כיף, צריך רק להיכנס לתוך
המוזיקה" והוא החל לקפץ במקום בדבקות, מניף את ידיו למרומים.
נראה לי שהוא עוד לא קולט מה אני רוצה.
"ממש ככה רקדת קודם?"
"אה, לא, הווליום היה הרבה יותר גבוה..."  
"וזהו?"  
אולי עכשיו הוא קולט. "החולצה?"
יכולתי רק להנהן, כי הוא האדים באחת, אבל הצליב את ידיו על
שוליה והפך אותה מעליו, משליך אותה הצידה. הרטט וההזדחלות החלו
שם שוב.  
אצלי כבר היה שמח. לא הייתי צריכה הרבה כדי להתפרק לרסיסים
וראיתי את זה בא.
"אתה מאוד מושך, אתה יודע?"
כמה אדום בחור לבן יכול להיות. ונבוך.  
ומרוגש?
מאוד. הריגוש הזה שלו הוחזק עכשיו בקושי על ידי התחתונים
הזעירים, מופנה הצידה, מותח את הבד הדק, מצטייר מתחתיו לפרטי
פרטים. הוא עדיין ניסה להסתיר, להסב את חזית גופו ממני, אולי
מבין מה הולך לקרות, אבל עדיין נבוך וחושש.
"אני יכולה גם?"
הוא רק הנהן. הסרתי מעלי, כמוהו, את החולצה, נשארת עדיין
במכנסי. עיניו ננעלו על גופי, משדרות לתוכי זרמים חמים. תהיתי
אם גם עלי רואים את הריגוש, אם משהו מהחמימות ההיא עברה
לתחתונים...
הוא הפסיק לרקוד כבר מזמן, גם להסב את גופו. ולדבר. עיניו נדדו
בין שדי לשיפולי גופי, מבט מתחנן, נואש על פניו, מבקש
שאמשיך...
"אם אתה מוריד אז גם אני" הבזקתי שורה מרגע מסעיר בילדות
רחוקה.
הוא רק חיכה לזה. בשניות הוא הרחיק את הגומי ממותניו, משחרר את
האלמנט המתוח מאחיזת הבד הכופה, גילגל את התחתונים במורד
הירכיים השריריות שלו, סילק אותם מכף רגל אחת, העיף רחוק בשניה
והנה הוא עומד מולי, תרתי משמע, במלוא הדרו, דרוך ומרטט, נושא
את עצמו בגאון כמעט עד לכפתור הטבור הצח שמעליו.
לרגע קצר מאוד התלבטתי אם אני בינתיים מורידה רק שכבה אחת,
להאריך את העניין ולהגביר את המתח, אבל האצבעות אספו את הכל,
ואחרי התחבטות קצרה עמדתי מולו כמוהו, שוקלת אם הכיוון הוא
המיטה או השטיח. משחק מקדים אני לא צריכה עכשיו, רק את הדבר
המרוגש הזה בתוכי, ומהר.
התיישבתי על קצה המיטה והשתטחתי לאחור מול עיניו הפעורות, גווי
נתקל במשהו שהיה מונח שם מקודם, נפרש לפניו בהזמנה.
"לא צריך...?"  
כל הכבוד לו על המחשבה. ועוד במצב כזה!
"בוא, בוא, מהריון אני מוגנת ולא נראה לי שאתה יכול להדביק
אותי במשהו, נכון?"
תוך שניה הוא גלש לתוכי, פניו קבורות בצווארי וגופו מזדעזע
בעוצמה, נדחף אלי עוד ועוד. הספקתי עוד לסגור את ירכי על
אחוריו המוצקים ולהרגיש את אחרוני הזעזועים, כשגם אותי שטף הגל
הגדול, מטלטל את כולי טלטול אדיר של פעם בחיים.

תוך כדי ההתרגעות שאחרי, השקטתי את מוחי המודאג שאני אף פעם לא
נתקלת באנשים מהכניסה הזו (עובדה, לא ראיתי אותו מעולם), שהוא
לא יודע איפה אני גרה, ושאני מקווה שהוא בסך הכל יידע להתנהג.

גם תיארתי לעצמי מה עובר לו בראש עכשיו. אבל לא היה צריך לנחם
אותו. הוא אולי רוקן איזה מטען בתוכי במהירות שיא, אבל התותח
שלו נשאר דרוך, ממלא אותי, מנסה לנוע בתוך לפיתת ירכי. הידקתי
את הירכיים ורמזתי לו שימתין טיפה. גופי היה עדיין עסוק בלאסוף
את עצמו וכל פעילות באגף התחתון היתה מיותרת והפריעה לתהליך.

שלחתי כף יד לחפון פלח אחוריים מוצק. כמה יופי יש בחלק הזה של
הגוף! וכמה רגישות! הוא נאנק וניסה שוב לזוז, מהדק את גופי על
גופי, מנסה להתרחק ולחזור...  זה כבר בסדר, שידרתי, מרפה את
אחיזת ירכי ומאפשרת לו לנוע בתוכי כרצונו, מתמקדת בתנועה החלקה
והחמימה, במפגש רקמות עדינות סביב עור מתוח...
כף ידי עדיין נשארה לחפון את פלח העכוז המוצק, שנענה לרמיזותיי
באופן מפתיע, נסוג לחלוטין, משאיר אותי פתוחה וריקה, ונהדף
פנימה, מפלס את דרכו כאילו בראשונה, נבלע בתוכי עד לשורשי
השורשים, מפעיל לחץ על נקודות רגישות נוספות... וחוזר חלילה.

הוא לא מתעייף, הבחור הזה, מגיב ברגישות להכוונתי, ממשיך לסגת,
לפלס ולהדוף, ואני, מדמיינת את התמונה מהצד, את הגוף הבהיר
והמוצק נתון בין רגלי הכהות, את שדי מיטלטלים עם כל הדיפה,
חוזרת לריגוש הרב איתו הוא פרץ לתוכי בפעם הראשונה והנה אני
שוב טסה אל ראש הגל, ומתפרקת בשיאו כמו זיקוק של יום העצמאות,
שוב מהדקת אותו אלי שלא יזוז, שואבת עוד ועוד טלטלות דווקא
מניסיונותיו הנואשים לחזור ולנוע...
"אתה יכול לגמור ככה? שאלתי, כשאני מלטפת את הקימור המושלם
בעדינות, רומזת שאי אפשר להמשיך ולנוע.
הוא הנהן, כולו נתון לריגוש בגופו, עיניו עצומות, גופו נלחץ אל
גופי בתנועות קטנות...
"רק אל תפסיקי," הוא סינן בקושי מבין שפתיו, מכוון, עד כמה
שהבנתי לאותו ליטוף. שלחתי ציפורן שתגיע גם לקימור השני, נהנית
לחוש בתנועות השרירים, ברתיעות הקטנות שהלכו והתחזקו ולבסוף
בהתכווצויות החזקות, יורות שאריות מטחים בתוכי.
זרמי עונג המשיכו לשוט בכל גופי. הדפתי אותו ממני, והתפרקדתי
לאחור, מתמכרת לתחושות המוכרות לאפוף את כולי, הולכות ונחלשות,
הולכות ומתפזרות.

"אני לא יודעת מה איתך, אבל לי זה הספיק לכל החיים."  אני
מאמינה שהקול התקיף שלי העביר את המסר כולו. מיהרתי להתלבש,
יצאתי מהדירה הזרה וישר למקלחת, להשמיד עדויות.