חלונות אומדים במבטים קרים אנשים כמוך וכמוני.
אחרים
כופים על הרחובות את מנהגם.
מכניעים אנשים כמוך וכמוני בלהט צעדם.

אבל הפנים שאתה רואה אינן פניך.
ופני שלי גם לפניהם של אחרים עיוורות.
הייתי רוצה להגדיר מהו הדבר ממנו אנו פוחדים:
להבין.
להבין משמעו, אולי, לדעת שאינך מה שחשבת.
אם תטה את זרימת הנהר, לאן עד עכשיו נסחפת?
אבל הפנים שאתה רואה הן פניך.
ופני שלי את עצמן מפחדות לראות.

הדבר המצחיק הוא, שמחר הכל ממילא יהיה שונה.
הדבר אינו מצחיק בכלל, אך אין זה משנה.
בשעות הקטנות של השנים השחונות
כל מפלצת יומיומית נראית כטחנת רוח גורסת
והגירסה האחרונה של בולעת הציוויליזציות
(אותו אויב מהפכני שיכרסם בתרבותנו הנאה)
תמיד תהיה גדולה יותר מסך מגננותינו
ועל כן יש להשכים קום ולהאדיר את החומה.

אנשים כמוך וכמוני נמצאים תמיד בצידם החיצוני של חלונות.
גם כשאנחנו מתחפרים בתוך בתינו, שוחותינו
החלונות בבוז לגלגני ורברבן
מציגים כמו היו חנות, לראווה
את העולם.




---------------------------------------------------------------------
השיר הבא לא קשור לשיר הקודם.
אני חוזר - השיר הבא הוא שיר אחר.
מי שאין לו כוח לעוד שיר, שיסגור את החלון!
---------------------------------------------------------------------




תגיד שוב כמה אנחנו דומים
לפנסי רחוב. פעילים רק בשעות מסוימות
בזמנים קבועים. תגיד שוב שהעבודה והשינה
הם שווי ערך לזמן בו הפנסים כבויים.
תשתמש שוב במילים הקשות שלך
לצייר אותנו בקווים חסרי ברק. תאמר שוב שאנחנו אבודים.
חתוך אותנו בדייקנות פתולוגית כמו קליפות ריקות
על שולחן הניתוחים של הרעיונות הנעלים.  חתוך ונתח.
הפשט אותנו מנכסינו החומריים ומגאוותנו
והצג אותנו כשקרים. מצא אותנו מופשטים.
ובין אלה לאלה אל תשכח להביט בעינינו ברצינות נואשת
ולבקש להתארח רק ללילה ואולי אפשר קצת כסף.