[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדן ארבל
/
מוות פתאומי

יום בהיר, שמח, אמנם קצת משעמם, כמו כל יום בחופש, אני יושבת
ורואה טלויזיה.
אמא בדיוק חוזרת מהעבודה.
היא נגשת אליי ובלי עצב, בלי בכי, אפילו לא דמעה אחת, היא באה
אלי באדישות ואומרת לי: "עדן, יש לך עד הערב."
"עד הערב מה?"
אני כבר חושבת: לסדר את החדר, לנקות קצת את הבית... על כל
הדברים בעולם חשבתי, חוץ מעל הדבר הבא שהיא אמרה:
"לחיות!"
"מה?? אני לא מבינה."
היא מסבירה לי שעד הערב נותר לי לחיות ושאני הולכת למות. מעולם
לא חשבתי שככה יבוא המוות שלי. יש לי קטעים שאני חושבת לעצמי
ואומרת 'הלוואי ואני אמות' או משהו בסגנון. אני לא תמיד
מתכוונת ואני חושבת ודי בטוחה שזה קורה לעוד רבים. הבעיה היא,
שאף פעם לא תכננתי שככה אני אמות - עם ידיעה שאני הולכת למות
ושלאמא שלי בכלל לא אכפת.
היא אומרת לי שיש לי עד הערב להודיע לקרובים שלי שזאת הפעם
האחרונה שהם יראו אותי.
התחלתי ממש לפחד - היא לא צחקה איתי.
היא הביאה לי שלוש קופסאות קטנטנות שקופות, שבתוכן היה מעט
נוזל אדום. שאלתי אותה מה זה. היא אמרה לי שזה הדם שלי, הדם
מהבדיקות שעשיתי ושהוא פגום, משהו לא טוב בו, ושלפי הבדיקות...
אני הולכת למות.
התחלתי לבכות, יצאתי החוצה להסתובב קצת, בחיים לא חשבתי שאת
השעות האחרונות שלי אני אנצל בטיול ברחוב.
רציתי לכתוב מכתבים לחברותי, למשפחתי, כמו מן מכתב התאבדות,
שאתה יודע שאתה הולך למות ושהם הולכים לקרוא את המכתב. ההבדל
הוא, שבהתאבדות אתה עושה את זה מבחירתך, כך לפחות ברוב המקרים,
אבל אני? אני לא רוצה למות! אני רק בת 15.
אחרי זמן מה שטיילתי, הגעתי למרכז שבשכונה, ראיתי שם את כל
חברותי.
ניצלתי את ההזדמנות והתחלתי לספר להן. הן צחקו. זה העליב אותי
מאוד. הן לא האמינו לי. התחלתי לבכות ולבכות ולא הפסקתי.
"מה קורה לך?", שאלה אחת הבנות.
"אני רצינית, אני באמת הולכת למות עוד הערב", עניתי בבכי.
פתאום כולן שתקו, שתי בנות עדיין לא האמינו ואחת לא התייחסה
בכלל.
המשכתי לבכות כמו שלא בכיתי בחיים. בגיל כל כך צעיר למות? ועוד
בידיעה שלאמא שלי לא אכפת, שאף אחד אחר לא יודע, שחברותי לא
מאמינות לי ושלא הספקתי כלום, אפילו לא להיפרד מהאנשים הקרובים
אלי. רצתי חזרה הביתה. אמא שלי ישבה שם וראתה טלויזיה עם אחי
ואחותי. הם לא התייחסו אליי בכלל, לא התחשבו בעובדה שזאת הפעם
האחרונה שיראו אותי. עליתי מהר לחדרי והמשכתי לבכות כמו שלא
בכיתי בחיים. כל כך הרבה זכרונות עלו לי לראש. כל החיים שלי
עברו לפני. התחלתי לרעוד, הייתה לי סחרחורת, לא הבנתי מה קורה
לי.



"עדן! עדן!! קומי!!", אח שלי העיר אותי.
נבהלתי מאוד. כשקמתי, הרגשתי דמעות מהעיניים, אני עדיין לא
יודעת אם אלו באמת דמעות מהחלום או מזיעה.
הייתי מבולבלת, חשבתי שבאמת אני הולכת למות. התיישבתי במיטה
והתחלתי לבכות ולבכות ולא הפסקתי.
"מה קרה?", שאל אח שלי בבהלה.
"חלום... חלמתי חלום...", לא הצלחתי לסיים את המשפט.
"מה? רע? עצוב?"
"עצוב!!", עניתי בקושי.
הוא חיבק אותי ורצה שאני אספר לו על מה, לא יכולתי, זה קשה,
אפילו שזה רק חלום. זה קשה. אז החלטתי לבוא לפה ולכתוב את זה,
האמת שזה מאוד מקל עליי!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא
שוביניסט.



אני מציאותי.


אתן דפוקות!






מילותיו
האחרונות של אד
המתאבד


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/8/03 13:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדן ארבל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה