הוא היה משועמם, נמאס לו מהשיגרה, אז יום אחד הוא החליט לשנות
אותה - ליצור יום אחד מעניין ואת אותו יום לא הוא ולא המשטרה
ישכחו...

היה זה יום שישי כמו כל יום שישי - לא מיוחד. הוא חזר מבית
הספר. לא בית ספר מיוחד, בית ספר רגיל. כמו כולם, הוא לא היה
אדם מיוחד, הוא היה אדם רגיל, אפילו די משעמם. הוא הגיע הביתה,
בית רגיל. אמר שלום להורים והלך לחדרו. אמא שלו אמרה לו שהגיעה
חבילה בשבילו.
בשבילי? הוא חשב, מה זה כבר י... הוא נזכר - סוף סוף הגיעה
החבילה שהוא הזמין מהאינטרנט לפני חודש. הוא פתח את החבילה,
הוא הוציא את המוצר מהקלקר שבו הוא היה עטוף ושם אותו מתחת
למיטה. סוף כל סוף אני אוכל להשתמש בו, אני כבר שנים מפנטז על
להחזיק באחד ולהשתמש בו ואני עכשיו יכול, סוף כל סוף יש לי
אחד. הוא בדק אם כל החלקים ישנם. כולם היו שם.

היה זה יום רביעי. לא סתם יום רביעי, זה היה יום רביעי מיוחד,
זה היה היום של מסיבת הסיום שלו. הוא חשב שהוא צריך להיות
מאושר, אבל הוא לא. הוא חשב שהוא היה צריך להיות בעל רגש כל
שהוא, אבל לא, לא הזיז לו דבר, לא לחיוב ולא לשלילה. כולם
הגיעו. לפני שהוא הביא את שני בקבוקי הקולה שביקשו ממנו להביא,
הוא הכניס לתוכם רעל שפועל כשעה-שעתיים לאחר שהוא נכנס למערכת.
החלק הכיתתי עבר טוב, לאחרו כולם שתו ואכלו. בקבוקי הקולה שלו
נגמרו. הוא חייך חיוך זדוני.

כולם ירדו למטה. הוא נכנס לתוך החדר של המנהלת
האדמיניסטרטיבית. מה זה, אתם שואלים? מזכירה ראשית, אבל עדין
מזכירה. היה לו מזל, היא במקרה הייתה המחנכת שלו. לא שהיא ידעה
לחנך, שלא לדבר על ללמד אזרחות. מכה יבשה על הראש, היא הייתה
חסרת הכרה, הוא תלה אותה ממאוורר התקרה. אחת פחות.

הוא עלה על הגג. הטקס עומד להתחיל, המנהלת עולה לבמה כדי לדבר.
הוא מוציא את מה שהוא קיבל ביום שישי, מרכיב לו את כוונת
הלייזר, מכוון אל הגב של המנהלת, עובר לצוואר, לאחת הבליטות של
עמוד השדרה וסוחט את ההדק. היא נהרגה עוד לפני שפגעה ברצפה.
עוד אחת פחות. בינתיים נפלו עוד כמה אנשים ששתו מהקולה
המורעלת. הוא חייך לעצמו. עוד עשרה פחות. בינתיים, הוא מצא את
המטרה הבאה. באמצע כל המהומה, כוונת הלייזר כבר הייתה על הלב
של ענבר. ירייה בודדת והיא גמורה. אנשים, במהומה שנוצרת,
מתחילים לברוח. הוא ירד בינתיים מהגג, זרק את רובה הצלפים
והתערבב בהמון.

הוא ראה את האוטובוסים שנועדו לאפטר פארטי. הוא נכנס לתוך אחד
מהם, שיסף את הגרון של הנהג והתניע את האוטובוס. הוא ראה כמה
מה"חברים" שלו. הוא הציע להם לעלות. הם כולם עלו. הם נסעו
ונסעו בלי לדעת לאן. לאחר כשלוש שעות של נסיעה, הם מצאו את
עצמם באמצע יער, ליד בקתה נטושה. הם חשבו שיעבירו את הלילה שם
ושבבוקר יחפשו את הדרך חזרה. הם היו שישה, כולל אותו. בבקתה
היו אוכל, שתייה ושני חדרי שינה.

השעה הייתה שלוש בלילה, כולם כבר ישנו. לפתע נשמעה צעקה איומה.
מיכאל, שהתעורר בגלל שמשהו טפטף עליו, הסתכל למעלה וראה את חלי
ממוסמרת לתקרה. כולם נכנסו לתוך החדר תוך שניות, חוץ מניר. הם
החלו לצעוק בשמו ולחפשו. לפתע, מעיין שמה לב למשהו בארובה. הם
התקרבו וראו (לא, לא את סנטה קלאוס) את ניר מפוחם כולו ומת
בתוך הארובה. הוא הציע שהוא ייסע להזעיק עזרה. הם כולם הסכימו.
הוא יצא החוצה. הם שמעו את המנוע עובד וראו את האוטובוס נוסע.
הוא עצר רחוק מטווח הראיה שלהם, הוציא את התיק מתא המטען והחל
ללכת לכיוון הבקתה. הוא הדביק מטען נפץ אחד לכל צד של הבקתה,
התרחק מספיק ולחץ על הכפתור. הוא הסתכל אחורה וראה את המבנה
הרעוע עף באוויר, נופל ומתרסק. הוא חייך ואמר לעצמו 'נו, לפחות
זה כבר שנים שלא היה לי יום מעניין, אז גם אם הייתי צריך לגרום
לאחד לבסוף, הוא היה די מעניין ודי מספק', הוא גיחך.