יושבת בפאב המקומי, בפינת הרחוב, עוד כוסית וויסקי את מבקשת
וחושבת לעצמך, ממורמת: "למה כל כך מעט??" לאט לאט נכנסת ללילה
האפל, נפתחות הדלתות לפנייך.
החומר ששלומי נתן לך מוקדם יותר מתחיל לשלוט בחושייך. מסנוורים
אותך מכל עבר, מרגישה קפואה במערכה.
והנה גבר חסון, לא יפה מדי, מתיישב לידך. מתחיל לדבר איתך,
שואל שאלות, את עונה אך המילים מתערפלות לך - לפחות כך נדמה לך
למרות שהוא מבין.
ירון הוא קורא לעצמו ויותר מזה לא ממש משנה.
כעבור שעתיים את קמה במיטה זרה ומנוכרת, עוד לילה עבר בחייך -
הלילות, הם הכי קשים.
משאירה לירון פתק קטן "תודה שהעברת איתי לילה בחיי" ומדלגת
מהדירה החשוכה אל ההמולה שבחוץ - בוקר יום ראשון. מסתכלת על
פרצופים שחולפים על פנייך ברחוב, לכל אחד מהם סיפור חיים, לכל
אחד מהם אהבות ואכזבות. רוצה להתחבר אליהם, לשמוע ולחלוק אך את
לא מצליחה. כבר שנים שאת כלואה בכלא שבנית לעצמך, הסוהרת של
עצמך.
מחליטה לעשות את הצעד: מתקשרת ומשאירה הודעה "תודה שהעברת לי
את חיי", זורקת את הסלולרי לפח הקרוב ביותר ומרימה את ידך. לא
מסובך מדי לתפוס טרמפ מקפלן של יום ראשון.
בחורה צעירה עוצרת לידך ואת מחליטה לעלות. -"לאן?" היא שואלת
אותך. -"לא משנה לי, עד איפה שאת מגיעה". -"אהה, האמת שעוד לא
החלטתי מאיזה כיוון לנסוע". היא מוכרת לך מאיפשהו, אולי מישהי
שפגשת פעם, את לא בטוחה. והדרך מדרימה לה, והשיחה ביניכן נפתחת
וזורמת, מעולם לא הצלחת לזרום כך עם אף אדם. והסיפורים שלה כל
כך מוכרים לך, כאילו שמעת אותם כבר פעם, והיד שלה שנוגעת בידית
ההילוכים - התנועות שלה כל כך מוכרות לך.
הריח באוטו, המוזיקה ברדיו, את נבהלת לפתע - לבך מחסיר פעימה,
מחפשת במבטך ימינה ושמאלה , משהו שיסביר. מתקיפה את הנהגת
התמימה במטר שאלות, חושדת בכל דבר שקורה עכשיו, פותחת את תא
הכפפות, סוגרת אותו בטריקה, דורשת ממנה לעצור, תופסת את ההגה
בחוזקה ומסיטה לימין הכביש.
האוטו נעצר בחבטה עצומה. פותחת את עינייך לאט, מביטה לשמאלך,
המבט הזה, המבט המוכר. כל כך התגעגעת למבט הזה שלך שבטוח
שמעכשיו יהיה אחרת.
את יוצאת מהאוטו ובודקת את הנזק שנעשה לרכבך.
נכנסת חזרה, סוגרת את הדלת, מתניעה, ודוהרת אל האושר.