כן, זו שוב אני.
זוכרים אותי? אולי כבר שכחתם. אולי דמותי החיוורת כל כך באותם
ימים כבר נמחקה לחלוטין מזיכרונותיכם בבליל של שנות נעורים.
אבל אני לא שכחתי. לעולם לא אשכח.

לא באתי לזעום, לצעוק, להאשים. יהיה זה חסר תועלת.
לא באתי לנקום. הנקמה האמיתית תהיה בעוד שנים רבות.
באתי להגיד לכם תודה.
תודה לכם, ילדי הבועה. אתם הפכתם אותי למי שאני כיום.
אתם גרמתם לי להיות חזקה.

שש שנים, ואני זוכרת את זה כמו היה זה רק אתמול. ילדה קטנה,
ביישנית, תמימה וטובה עם שיער חום, חלק וארוך, שחיה בעולם מוגן
של זוהר ילדות, הגיעה לבית ספר חדש, בעיירה קטנה ויפה מלאה
בירוק, רחובות נאים ומרוצפים ובתים לבנים כשלג עם גגות
אדומים.
אני זוכרת כיצד קיבלתם אותי כה יפה, כרכרתם סביבי כתרנגולות
סביב אפרוח שזה עתה בקע מביצתו, הצעתם לי, לכאורה, את
ידידותכם.
כיצד התרשמתי ממכם, מדמויותיכם הנאות וממלותיכם שופעות
הקסם!!!
כמה תמימה הייתי אז, כמה תמימה.
כיום, אני יודעת שבחנתם אותי. סקרתם אותי, הרכש החדש לבועה
היפה והאטומה שלכם, בדקתם עד כמה אני מתאימה. הערכתם את דמותי
ממש כפי שברוקר בבורסה מחליט באלו מניות הוא רוצה להשקיע ואלו
יביאו לו רק הפסד.
ככל הנראה, הגעתם למסקנה שאני שייכת לקבוצה השניה.

הייתי קטנה, נאיבית, טובה חסרת כל ערמה או חכמת רחוב בסיסית.
הבנתי מה זה חברות. חשבתי שהבנתי מה זה חיבה ואהבה.
יותר מזה לא ידעתי. הייתי פתוחה, פשוטת זרועות, מוכנה לתת הכל
ולקבל מעט מאוד בתמורה.

המאורעות הבאים זכורים לי בטשטוש, בערפול, אך הכאב זכור לי
במדויק.
עתה, כשאני מסיירת ברחובות הנאים ושוקעת בהרהורי, אני עדיין
מבחינה בשאריות הצללים האפלים, בכתמי ההשפלה, בעקבות הדמעות.
כן, אני עדיין זוכרת. למרות הכל.

יש לי זיכרונות כה רבים. קולות צורמים, פנים מעוותות מסלידה,
צחוק לעגני, מילים כה פוגעות. בדידות.
עד לאותה שנה איומה, כיתה ה' בבית הספר היסודי, לא הבנתי כלל
את משמעות הבדידות.
כיום, אני מבינה אותה טוב יותר מכל אחד אחר. יותר מכך. הבנתי
שלעיתים הבדידות אינה האויבת.
לעיתים, הבדידות היא הישועה היחידה.

לא, אל תעקמו את פניכם בזלזול, ילדי בועה יקרים. אתם מבינים את
משמעות הבדידות, "חברי" הטובים?
הרי אתם בודדים יותר ממני, בודדים לחלוטין בבועה היפה שלכם,
באשליה המתוקה שנבנתה סביבכם, בתככים המלוכלכים שלכם.
ואתם עדיין לא מבינים את משמעות הבדידות. הו, אני בטוחה בכך.

נידיתם אותי לחלוטין. כיתה שלמה של ילדים וילדות התעללה בי
נפשית בדרכים האיומות ביותר. לא רציתי ללכת לבית הספר.
כשהלכתי, חזרתי בדמעות.
הייתה לי חברה אחת בכיתה, ולימים התברר שהיא הייתה הגרועה
מכולם.
בדמעות, פניתי למחנכת, ליועצת. הפתרונות היחידים שהכרתי.
טעות. טעות חמורה.
המחנכת הקדישה לי, כשלא הייתי בכיתה, את שיעור החברה.
היא דיברה על הילדה המסכנה, שאין לה חברים ומנדים אותה.
דבריה, שנוסחו בטמטום משווע ובחוסר הבנה מוחלט של המצב בבועה,
עוררו את רגשי ההתחסדות ואת המוסר המזויף שלכם.
חלקכם, כלומר, רוב הבנות, דיברו איתי מאותו היום.

זה היה גרוע אף יותר. עתה הבטתם בי מלמעלה למטה, דיברתם איתי
רק משום שהייתי הילדה המסכנה שאין לה חברים ולכן צריך להיות
נחמדים אליה.
לא הייתי זקוקה לרחמים שלכם. הם רק החמירו את המצב.
למען האמת, אתם ראויים יותר לרחמים שלי.
כן, אני מרחמת עליכם. אני מרחמת עליכם כפי שהערצתי אתכם בעבר.
אני מרחמת עליכם משום שאתם כה פתטיים, כה שטחיים, כה אטומים.
וכל שאר העולם רואה את זה. וצוחק.
ואתם, שקועים בבועה היפה שלכם, בכלל לא שמים לב.

מה בסך הכל עשיתי לכם?
מעולם לא פגעתי באיש מכם בכוונה תחילה.
כל מה שביקשתי היה ידידות.
ואתם, רק בגלל שהייתי שונה, ירקתם לי בפרצוף.

אני לא ארחיב על המאורעות. הם היו איומים אף יותר מאותה נקודה.
הזלזול בי, הלעג, והסלידה, היו מזון שמן לביטחונכם העצמי,
שנבנה מלהרוס אחרים.
רק שלרוע מזלכם, הם גם היו מזון שמן לביטחוני העצמי שלי.
כן, כן, הילדה התמימה, המושפלת וחסרת הביטחון בנתה את ביטחונה
העצמי (שכיום יש לי ממנו בשפע, ותודה ששאלתם) משנאה.
בנקודה מסוימת, קיבלתי את הבדידות במקום להלחם בה. שנאתכם
והזלזול שלכם לא החלישו אותי. הם חיזקו אותי.
באותה תקופה, הבנתי את הדבר שהפך למוטו שלי בחיים:
בכדי לשרוד, צריך להלחם.
ונלחמתי.

עזבתי את אותה חברה בודדה שפגעה בי וניצלה אותי.
בהפסקות, ישבתי עם ספר טוב וקראתי, מתעלמת מנוכחותכם העלובה.
כשהעלבתם אותי, לא בכיתי. לא התחננתי.
החזרתי. פגעתי בכם בחזרה, לעיתים אף בנקודות כואבות.
לא, אני לא מסכנה. לא מהיום שהחלטתי לא לשים %@%@%$ (מצונזר)
על אף אחד מכם.

ורכשתי חברות. חברות טובות, אמיתיות, שאהבו אותי באמת.
חברות שנותרו לשנים רבות.
צחקנו, נפגשנו ונהנו מהחבורה הקטנה שלנו.
אז בעיניכם היינו מנודות, צחקתם עלינו.
למי אכפת? תאמינו לי, צחקנו עליכם הרבה יותר.

תמיד טענתם שאין לי חברים. כשטענתי שאין הדבר כך, ביקשתם ממני
למנות את חבריי. גם באוטובוס, בדרך לבתי הספר התיכוניים,
כשהייתי הנקודה הצבעונית והססגונית היחידה בין השחור והאפור
החדגוני של התלבושת האחידה, ביקשתם ממני למנות את חברי
החדשים.
חמודים שלי, אני לא סופרת את החברים שלי.
זה יותר הקטע שלכם.
חברים הם לא נקודות זכות שאוספים וככל שיש לך יותר אתה נחשב
יותר. חברים הם בני אדם, אנשים קרובים, שעמם אתה מבלה ועל
כתפיהם אתה בוכה שאתה בדיכאון.
אני יודעת שכסף זה הדבר היחיד שיש לכם, אבל חברים הם לא כמו
כסף.

אחרי ארבע שנים, כשהייתי מלאת ביטחון עצמי, מפוכחת ובכלל לא
ביישנית, החלטתי לא להמשיך אתכם לבית הספר התיכון.
החלטתי ללכת לבית ספר אחר, קטן יותר, נחשב פחות, אבל נקי מכם,
ילדי הבועה הפתטיים והשנואים.
"את לא רוצה להמשיך עם החברים שלך?" שאלו אותי הבנות בהבעה
מופתעת.
צחקתי על הטמטום שלהן. חפשו את החברים שלכן במקום אחר.

כיום אני בת שש עשרה.
נערה מפוכחת, מלאת ביטחון, שאפתנית, שיושבת מול המחשב ומדפיסה
יצירות אחת אחרי השניה, בתקווה שאחת מהן תהיה שווה משהו, ואז -
השמיים הם הגבול.
אני לא יודעת למה אני כותבת עליכם בכלל מונולוג, שכן כל קשר
שלכם לחיים שלי התנתק ממזמן.
לא, זה לא כך. אתם השפעתם עלי. אתם שיניתם אותי.
כיום אני לומדת בתיכון. יש לי חברים. אולי מעט. אולי הרבה. אני
לא סופרת.
אני אוהבת את כולם, אבל לא סומכת במאה אחוזים על אף אחד מהם.
אתם לימדתם אותי לסמוך רק על עצמי.
יש לי אחות קטנה חדשה, אותה אני אוהבת יותר מכל דבר אחר.
יש לי גם הרבה אויבים. אבל זה רק טבעי למישהי כמוני. אני לוקחת
את זה כמחמאה, ואני יודעת לנצל את זה, לפגוע בהם, לעקוץ אותם.
אתם לא הייתם האחרונים שפגעו בי.
אבל עתה אני יודעת כיצד להפוך את הכאב ליתרון, לכוח.

יש לי הרבה תחומי עניין, ציונים טובים, פעילויות בכל מיני
מסגרות ושאיפות מפה עד הירח.
יום אחד, ואני בטוחה בכך, אני אהיה מפורסמת.
יום אחד, אני אצליח בגדול, ואז אתם, עדיין בבועה שלכם, עדיין
בריקנות שלכם, תביטו בי מלמטה למעלה ותתרברבו על כך שהכרתם
אותי בבית הספר היסודי.
וזו תהיה הנקמה האמיתית.

עתה, אני רק רוצה להגיד לכם תודה.
לא, אל תסתתרו מאחורי מסכת הצביעות שלכם!
אני יודעת שפחדתם ממני. פחדתם ממני כי תמיד הייתי שונה, ואולי
אף מוכשרת יותר.
פחדתם ממני כי אחר כך העזתי לצאת נגדכם ולירוק לכם בפרצוף כפי
שעשיתם לי.
וכיום, אני רואה אתכם כפי שאם באמת, עם כל הגיחוך וההצגות
שלכם. אני רואה כמה אתם שטחיים. וצוחקת. צוחקת בקול רם יותר,
עם לעג צורם יותר מכפי שצחקתם עלי מעולם.
והרבה אחרים צוחקים איתי.

אתם לימדתם אותי יותר מכל המורים שלי גם יחד.
אתם הפכתם אותי לאדם קר, שאפתן, מחושב ואינטרסנטי. כיום אני
יודעת לנצל הזדמנויות, ולא לחשוב על אחרים. רק על עצמי.
את היכולת לאהוב איבדתי, כנראה, כבר מזמן.
זו הדרך היחידה לשרוד, ככל הנראה.
אז תודה רבה לכם.

לפעמים אני רואה אתכם במרכז, באוטובוס, ברחוב. מחלק מכם אני
מתעלמת.
עם חלק מכם אני מדברת, שואלת מה נשמע ואיך בתיכון, אך החיוך על
פני מזויף בלבד.
אני שונאת אתכם, שונאת אתכם באותה חריפות שפעם אהבתי, וכיום
אני יודעת כמה כוח יש לשנאה.
החברות שלי שואלות אותי למה אני לא יכולה להתנתק, לשכוח,
להמשיך הלאה.
המשכתי הלאה, אך לעולם לא אשכח, כי אתם שינתם אותי, את חיי.
לא, החיים שלי לא מושלמים. רחוק מכך. אך אני יודעת לנצל את
הטוב ולהתמודד עם הרע.
אז תודה לכם, מקרב לב, כי כיום אני שורדת וחזקה.
באמת, תודה רבה.

שלכם, אויבי היקרים מכל

מאיה.

נ.ב. אנחנו עוד נתראה.

מוקדש בחום לחברותי הישנות, במיוחד נטלי שטיין, שהשיחה עימה
הולידה את הצורך לכתוב את המונולוג הזה, והמלאכית הלבנה, שכבר
אז ידעה לחזות את העתיד...
כמו-כן, מוקדש לכל אלה שדעותיהם על ילדי הבועה זהות לדעותיי,
ואותם, בכנות, איני יכולה עוד לספור...

הערת הכותבת: אני ממליצה לעיין בחלק מהתגובות ליצירה (תתחילו
מהאמצע...) כדי להיווכח עד כמה המונולוג חי ואמיתי.