[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מצאתי אותה על השטיח בסלון.
מצאתי אותה מפורקת לחתיכות, כמו פאזל.
כמו פאזל של 5,000 חלקים.
למתקדמים פלוס.
מהפאזלים האלו, ששום שתי חתיכות שתקח, לא יתחברו.
תשב שעות, אולי תצליח להרכיב את המסגרת. שלא לדבר על התמונה
עצמה, זה בכלל חסר סיכוי.
ואני כל כך אהבתי אותה.
וידעתי שהיא אוהבת אותי, אבל היא אף פעם לא אמרה לי את זה.
ואף פעם לא הוכיחה לי את זה.
אז אחרי ארבע שנים, אמרתי לה שזה לא מספיק בשבילי.
אספתי את כל החתיכות מהשטיח שלי.
הכנסתי אותן לקופסא גדולה והדבקתי על המכסה תמונה שלה.
תמונה מהטיול האחרון שלנו ללונדון.
השיער השחור שלה אסוף בסיכות, תלתל אחד שלה בורח.
היא הסתפרה מאז, חשבתי. מקווה שזה לא יצור בעיה כשינסו להרכיב
את הראש בחזרה.
ברקע הפסל הגבוה של נלסון, עיניו עצובות, מסגירות את געגועיו
לימים יפים יותר, כמו היום ההוא בלונדון, היום ההוא שנסענו
בתחתית לשוק קמדן,
קניתי לה טבעת משגעת, במחיר מגוחך, 20 פאונד, והיא אמרה שהיא
נורא אוהבת אותה, אבל אח"כ שמעתי אותה מספרת לאמא שלה שהיא לא
יודעת איך להפטר מהטבעת הזו, הטבעת המגושמת הזו.
מעניין אם כשינסו להרכיב את היד, הטבעת המשגעת הזו, מאותו יום
מדהים בלונדון, תהיה שם, חשבתי לעצמי.
והחולצה, החולצה בתמונה, היא החולצה שקנתה אחרי ההופעה של
סטינג, באותו יום מדהים, כשהיית כל כך מאושרת וכל כך רצית
מזכרת, אז אני, בלי לחשוב פעמיים, קניתי לה אותה, ואז רצנו
להצטלם בכיכר, כי היא רצתה מזכרת מהיום המדהים בלונדון, זה מה
שהיא אמרה.
והחיוך שלה, החיוך שאומר הכל.
אם מישהו יצליח אי פעם להרכיב אותה בחזרה, אין ספק שהוא לא
יזכה לראות את החיוך הזה שלה. היא השאירה אותו בלונדון, באותו
יום מדהים.
ועכשיו, היא ככה, מפורקת בתוך קופסא, על השטיח שלי.
נסעתי לעיר.
קניתי לוח מעץ, בגובה 1.68.
בחרתי מסגרת בצבע כחול, שתתאים לעיניים שלה.
קראתי לשניר, האחיין שלי, מומחה לפאזלים, ולאיתן, החבר הכי
טוב.
במשך חמישה ימים ישבנו וניסינו להרכיב אותה.
לאט לאט החתיכות התחברו. המצח הצטרף לגבות, הגבות לעיניים,
העיניים לאף.
הפנים לצוואר, הצוואר לכתפיים.
הגוף לאגן, האגן לרגליים.
הטבעת לא הייתה, רק ציפורניים משוכות בלק אדום, קצת מקולף,
וסימן שיזוף של טבעת, שפעם הייתה. החזקתי את היד שלה, בוחן כל
אצבע.
גם החיוך לא היה שם. שפתיים דקות, בהבעה אטומה.
העיניים הכחולות שלה באמת התאימו למסגרת. הן היו מאופרות
בעיפרון שחור מטושטש, וצללית סגולה, שהתאימה לגופיה שלבשה.
הכל התחבר, נראה כ"כ מושלם. היא כל כך יפה, חשבתי לעצמי.
4,999 חלקים. רק חתיכה אחת הייתה חסרה.
בחלק העליון של הגוף, בחזה, בצד שמאל.
איך לא שמתי לב. כל השנים האלו.
אחרי שסיימנו היא קמה, והתחילה לבכות.
"לא ידעתי מה לעשות אחרי שעזבת", היא אמרה, "התפרקתי".
"זה לא שאני לא אוהבת, זה שאני לא יודעת איך לאהוב".
חיבקתי אותה והצמדתי אותה אליי, מנסה להסתיר את הדמעה שזלגה
מעיני הימנית.
"זה לא אשמתך", אמרתי, "לא אשמתך".
זאת החתיכה החסרה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סיינט וג'ינה



כי קרום יש רק
אחד


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/8/03 14:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לירז ספיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה