אני רוצה לבנות מגדל. המגדל הכי גבוה שבן אדם אי פעם ראה, אני
עדיין מתלבט אם לקרוא לו "המגדל שלי" או פשוט לקרוא לו "שלי".
המגדל הזה יהיה משהו שאף אחד מעולם לא ראה, הוא יהיה משהו
שנבנה רק בשבילי ותהיה לו מטרה אחת בלבד - מטרה שאני אקבע.
בראש המגדל הזה יהיה עמוד, עמוד שיבלוט החוצה מהמגדל ואם מישהו
יהיה על העמוד ויסתכל למטה הוא יראה את העולם - אבל הוא יראה
את העולם אחרת כי המגדל הזה יהיה מיוחד.
בסוף העמוד הזה יהיה חבל, חבל פלסטיק שיעבור בתוך גלגלת משומנת
שתהיה מחוברת לעמוד.
למגדל הזה רק אני אעלה, וכשאני אעלה אני אקשור צד אחד של החבל
הזה לרגליים שלי, קשר חזק שאני אהיה בטוח שלעולם לא ישתחרר.
אני אחזיק בצד השני של החבל, עומד על המגדל - ואז פתאום אני
אשען אחורה, אתן לעצמי ליפול אבל אחזיק את עצמי עם הצד השני של
החבל, אני פשוט אעצום עיניים ואחזיק חזק חזק את החבל.
אני אחזיק את עצמי ככה, תלוי מהמגדל שלי, ואפתח את העיניים -
אני אסתכל למטה ואראה את כל העולם, אבל אני אראה את כל העולם
אחרת, אני אראה את העולם כמו בן אדם שיודע שהוא רק צריך לעזוב
את החבל והוא בחוץ, הוא כבר לא יהיה שייך לעולם הזה יותר. אני
אסתכל על העולם ואבחון אותו, דבר דבר, אדם אחרי אדם, צורה אחרי
צורה. אני אבדוק מה כל אחד עושה - כי מהמגדל שלי יהיה אפשר
לראות הכל, פשוט הכל, אף אחד לא יכול להסתיר שום דבר ממני
כשאני תלוי באוויר, מהמהגדל הכי גבוה בעולם, מחזיק את עצמי
ויודע שאם אני עוזב - אני בחוץ.
זה יהיה המגדל שלי, ואני אבקר אותו כל יום, לפחות פעם ביום,
לפני שאני הולך לישון אולי, ואסתכל על העולם. כל לילה אני אשאל
את עצמי את אותה השאלה כשאני אהיה על המגדל שלי - "שווה את
זה?".

אבל אני מכיר את העולם הזה. יום אחד חבר יתקשר אלי וישאל אותי
על המגדל, בהתחלה אני יהסס אם לספר לו עליו באמת או לשקר לו,
אבל סביר להניח שאני אחליט לספר לו, אני בטח אסמוך עליו שהוא
לא יספר לאף אחד, שהוא ישמור את סוד המגדל שלי לעצמי. ואז הוא
ירצה לבוא איתי לשם יום אחד, הוא ירצה לקשור את עצמו ולראות את
העולם מהמגדל שלי - ככה זה עם אנשים. אני אסכים, כי אני חבר
טוב, הוא יעלה למגדל, יקשור את הרגליים, אני רק אגיד לו "תשען
אחורה..." והוא יעשה בדיוק מה שאני אומר כי הוא סומך עלי, הוא
יודע שאני לא רוצה להזיק לו. הוא ישען אחורה ויפול, יחזיק חזק
חזק בצד השני של החבל ואז יסתכל למטה ופתאום הוא יראה את הכל,
הוא יראה את הכל כמו שאני רואה את הכל מהמגדל שלי. הוא יראה את
הכל ויבכה.

למחרת הוא יתקשר שוב, ושוב יבקש לבוא למגדל שלי. ואני שוב
אסכים.

לאט לאט אנשים יתחילו לבנות לעצמם מגדלים משלהם, מגדלים יותר
גבוהים ומשוכללים מהמגדל שלי, הם יחליפו את החבל בחוט ברזל
שבמקום להחזיק את הצד השני ביד פשוט צריך ללחוץ על כפתור של
שלט רחוק שמשחרר את החבל - הם גם יסתכלו על העולם תלויים
מהאויר, עם השלט ביד שלהם, ויראו את העולם בדיוק כמו שאני רואה
אותו כל לילה מהמגדל שלי.

אנשים ישתכללו, יכתבו על "המגדל שלי" בעיתון וימציאו כל מיני
דברים חדשים, כל מיני מתקנים ומגדלים חדשים שמכולם אתה רואה את
העולם כמו מישהו שרק צריך לעזוב חבל, או ללחוץ על כפתור, או רק
להגיד למישהו שמחזיק לך את החבל "תעזוב". אנשים לאט לאט יעשו
את המגדלים שלהם יותר נמוכים כי יהיה להם קשה לעלות עד למעלה
ויחליפו את החבל בכיסא - הם ישבו על המרפסת שלהם בקומה
התשיעית, על כיסא שאם רק לוחצים על הכפתור האדום הגדול הוא
מעיף אותם ישר למטה, מקפיץ אותם מעל המעקה ומשם הם יסתכלו על
העולם, אבל הם כבר לא יראו אותו כמוני.

האנשים האלו לעולם לא ילחצו על הכפתור כי הם כבר שחכו למה הם
בכלל יושבים על הכיסא הזה, זה בסה"כ עוד מכשיר חשמלי שהם קנו
באיזה רשת מוצרי חשמל ושמו במרפסת, הם פשוט ישבו שם לפעמים
ויסתכלו משם על העולם - הם לא ירגישו הבדל, הם לא ידעו מי בכלל
חשב על הרעיון של הכסא הזה - אבל הם קנו אותו בכל זאת, סתם
ככה.

יום אחד אני אעלה למגדל שלי, אחרי שכל שאר המגדלים של כולם כבר
ננטשו או נפלו או נשברו, אני אקשור את עצמי, אחזיק בצד השני של
החבל ואסתכל למטה. אני אסתכל על כולם יושבים על כיסאות שאם רק
לוחצים על כפתור אפשר לצאת מהעולם הזה, אני אסתכל על כולם
יושבים על הכיסאות, מעשנים סיגריה, אולי מדברים בטלפון ואולי
סתם מסתכלים על השמיים ואז פתאום אני אראה מישהו אחד, סתם איזה
ילד בן 7 יושב על הכיסא שההורים שלו קנו. הילד הזה בדיוק חזר
מבית ספר אחרי שהוא חטף מכות מכמה ילדים אחרים רק בגלל שהוא
אמר שוורוד זה צבע יפה. הוא חזר הבייתה ושאל את אבא שלו שבדיוק
יצא לקניות למה הם הרביצו לו על זה והאבא שלו ענה לו "כי זה
צבע של הומואים". הוא ישב על הכיסא, בוכה, ויראה את הכפתור
הזה. הילד הזה לא יודע מה הכפתור הזה עושה, אבל הוא ירגיש
בתוכו שזאת הדרך החוצה, הוא פשוט נולד עם הידיעה הזו שכפתור
אדום גדול זאת הדרך החוצה.
הוא יסתכל לשמיים ויראה אותי, תלוי שם למעלה מהמגדל שלי, מסתכל
עליו. הוא יחייך וילחץ על הכפתור - המבט שיהיה לו בעיניים בדרך
למטה, החיוך שישאר על הפנים שלו עד השניה האחרונה, עד הרגע
האחרון ואפילו אחריו, הגוף המקרטע על המדרכה שמסביבו יאספו כל
האנשים שבדיוק עוברים ברחוב - כל אלו יגרמו לי למצוא תשובה
אחרת לשאלה שמטרידה אותי עוד לפני שבכלל בניתי את המגדל שלי -
"שווה את זה?"