שני ושלישי הפכו אותי לפרנואידית.
אחרי שצללתי עמוק אל תוך עצמי, והבנתי הכל, כבר הייתי (לפחות
ניסיתי להיות) ממש מוכנה להתחיל לחיות.
יצאתי מהמאורה שלי לבערך עשר שניות, ודאגתי שכולם יראו את זה,
אפילו תליתי שלטים: "היי! תראו... יצאתי!" וגם קניתי בגדים
חדשים.

-"מה? למה אתה מתכוון?"
-"אני חייב לראות אותך."
-"מה פתאום? מה כבר הספיק להשתנות?" אני והציניות שלי...
-"אפשר לבוא או לא?"
-"אני לא יודעת... ידיד שלי פה..."
-"תתקשרי כשהוא ילך, טוב?"
-"זה יהיה מאוחר מדי בשבילך, יש לך מחר צבא לא?"
-"תתקשרי בכל זאת, אני רוצה לראות אותך... טוב?"
-"אני לא מבטיחה."

כן, בטח, 'אני לא מבטיחה'... על מי אני עובדת.
כשידיד שלי יצא, התקשרתי אליו.
-"אתה יכול לבוא." אמרתי והרגשתי את כפות הרגליים שלי מבעד
למצבה.
-"הוא הלך?"
-"כן." הכבוד העצמי שלי בקאנטים חשבתי לעצמי.
-"אפשר לשאול אותך משהו?"
-"כן."
-"קרה בינכם משהו?"
-"זה ענייינך?"
-"לא, אני יודע שזה לא ענייני. פשוט הייתה לי הרגשה..."
-"טוב, אתה רוצה לבוא?"
-"כן, את בטוחה שאת רוצה שאני אבוא?"
-"תבוא..."

-"את חושבת שעשיתי טעות?" שאלתי את שיר, למרות  שידעתי שהיא לא
תאשר את את המעשה.
-"לא, אני חושבת שאת צודקת" מה?! לזה לא ציפיתי. זה אומר שהיא
מסכימה איתי? "אל תביני לא נכון, זה היה יהיר מצדך, אבל אני
מבינה אותך. ואולי את צודקת. מי יודע? זה מה שאני אוהבת בך. גם
אם אני אגיד לך שטעית, זה לא ישנה כלום."
לא מדוייק. אני דווקא לא כל כך הייתי בטוחה מה אני חושבת.
שיר הפתיעה אותי בזמן האחרון. האמת היא שדיי פחדתי להתייעץ
איתה, משתי סיבות: אחת היא שאני אמנם יודעת לשפוך את הלב שלי,
אבל אני לא אוהבת לקבל עצות, והשניה היא ששיר לא כזאת טובה
בלתת עצות, כי אין לה כל כך סבלנות, אז היא בדרך כלל מאשימה את
הירח. אבל זה בדרך כלל, הפעם היא עזרה לי, לא יודעת עד כמה היא
התכוונה שהעצה שלה תהיה יעילה, אבל רק המחשבה שמותר לי להיות
בטוחה בעצמי עזרה לי.

מה שבטוח, זה שעכשיו אני מחייכת כשאני חושבת עליו.

עכשיו אני מחייכת, נגמרה השנה.

-"זאת היתה בהחלט שנה איומה" עניתי לשיר. "זה לא הירח, אני
יודעת שזו אני..." אמרתי בחיוך רגוע.
-" מה שתגידי." שיר חייכה אליי בחזרה.

ונגמר יום שבת.