אני חושבת שזה מה שאני אעשה..
אני פשוט אשב כאן כל יום ואני אכתוב כל מה שאני חושבת..
מין יומן כזה.. שיהיה לי.. אני חושבת שזה רעיון טוב.. מישהו
לספר לו הכל.. אני חושבת שזה נחמד..
אני חושבת הרבה.. עכשיו שמתי לב לזה.. אני גם עושה הרבה
נקודות.. ואני אשב ואני לא אמחק כלום ממה שכתבתי. גם אם אני
אקרא את זה אחרי זה ואני אראה כמה טעויות עשיתי או כמה נראה לי
מפגר מה שכתבתי. אני לא אמחק כי זה מה שהרגשתי באותו הרגע. אני
לא אמחק כי זה האמיתי. אין פה טיוטות שמשפרים אחרי זה . כאן
אין דבר כזה. אני יושבת עכשיו בחדר ושומעת מוזיקה. אני אוהבת
את המוזיקה שלי. יש כל מני סוגי מוזיקה שאני אוהבת. חשבתי פעם
לכתוב שירים אבל זה לא הלך לי. אז אני עכשיו מתחילה לכתוב.
לכתוב סיפורים. אני אוהבת לכתוב. אפילו שאני לא מראה את זה.
אבל נראה לי, שאני לא מכירה את עצמי מספיק.
אז החלטתי לכתוב. אני לא יודעת אם מישהו אי פעם יקרא את
הסיפורים שלי, אפילו אני לא בטוחה שאני אקרא את הסיפורים שלי
אי פעם. למעשה, אני לא כותבת עכשיו סיפור. אני כותבת כדי
לכתוב.
אם הייתי כותבת סיפור, זה היה מנוקד במקומות המתאימים כמו
שצריך, ועם כל הפסיקים והנקודות לפי דקדוקי הלשון. אבל כשאני
יושבת וכותבת ככה, אני מרגישה כאילו אני כותבת סיפור.
אני לא כותבת לעצמי, אני כותבת למישהו. חבר, חברה, סתם אדם זר.
אני לא יודעת למי אבל אני יודעת שזה מישהו. עכשיו, כשאני
כותבת, אני חושבת לעצמי, בטוח מישהו יקרא פעם את הסיפור. הרי
הוא מיועד למישהו. אבל זה לא סיפור. אני פשוט כותבת. סתם כדי
לכתוב.
יושבת ושמעת מוזיקה וכותבת. כותבת. מן משהו קצר, לא משהו
מהדמיון אבל גם לא ממש משהו מהחיים
כי אני סתם. כותבת.
אני חושבת שאני אשב כאן עוד הרבה זמן ואקשקש על הדף הזה. סתם
אכתוב שטויות רק כדי להגיד, הנה, כתבתי דף שלם. אבל למעשה,
שקוראים את זה, הכל חוזר על עצמו. החדר, המוזיקה, הכתיבה.
בעיקר הכתיבה. יש לי כל כך הרבה מחשבות אבל אני לא יודעת איך
להוציא אותן. לא על דף, לא במילים, מחשבות שאף אחד אף פעם לא
יוכל להסביר לי. חושבת וכותבת.
ואני יושבת ומסתכלת על חדרי הקטן, ואני חושבת לעצמי שאני צריכה
לסדר אותו. ממש צריכה לסדר אותו. אבל אני יודעת שאני לא אעשה
את זה. אני שונאת לסדר את החדר שלי.
כן, חדר. אני עדיין גרה עם ההורים. בדירה לא כל כך גדולה, עם
חדר קטן, צפוף. אבל אני אוהבת את החדר שלי. יש לו אופי לפי
דעתי. חדר עם הרבה שטויות בתוכו. יכולתי להעיף חצי מהדברים
בחדר שלי. אבל אני אוהבת לאסוף את השטויות האלה.
אני יושבת עם הבגדים הכי זרוקים שלי, ועט אוסף לי את השיער.
אני אוהבת ללבוש בגדים זרוקים. זה הכי נוח לדעתי. לא איכפת לי
איך אני נראית.
רבתי היום עם ההורים אז יצאתי להסתובב עם הכלבה. 5 שעות הייתי
מחוץ לבית, להורים שלי בכלל לא היה איכפת ממני. הם לא שמו לב
שאני לא בבית בכלל..
איזה הורים הא? לא איכפת להם מהבת שלהם. אבל לא היה איכפת לי.
לא רציתי לחזור.
הלכתי להסתובב. עברתי מתחת לבית של ידיד שלי. אנחנו כבר לא
מדברים. הוא לא אומר לי למה.
עברתי מתחת לבית שלו עם הכלבה שלי, והייתי חייבת להתקשר. אז
התקשרתי. אבל התקשרתי ממספר חסוי כי אחרת אני יודעת שהוא לא
היה עונה לי. הוא היה עם בן דוד שלו, אז הוא לא יכול היה לדבר.
רציתי שהוא ירד רגע. רציתי לשאול אותו למה אנחנו לא מדברים.
אבל הוא היה עם בן דוד שלו. אחרי שעה וחצי שעתיים הוא התקשר
אלי, שאל מה רציתי. אמרתי לו שאני רוצה שנשלים. אני יודעת שזה
היה מעשה שטותי, אבל אני אוהבת את הבן אדם. הוא היה מאד חסר
לי.
עכשיו אני יושבת כאן ומנסה לכתוב בכתב עיוור. לא כל כך הולך
לי. אבל העיקר שאני כותבת. פשוט כותבת. אני לא כותבת סיפור,
אבל אני לא יודעת מה זה כן. סתם יושבת וכותבת. אני רוצה להמשיך
לכתוב, אבל אני יודעת שאין לי מה לכתוב. על מה לספר. גם ככה
אני קופצת מנושא לנושא. אם זה היה חיבור בהבעה, אני יודעת שלא
הייתי עוברת אותו.
אבל העיקר, לכתוב.
לכתוב.