התחלתי לעשות סיבובים סביב השולחן בכיתה. סתם ככה, כדי לעצבן
את עמית כמו שהוא מעצבן אותי. הסתובבתי ואז ראיתי אותה, הילדה
החדשה. ככה קראנו לה. היא לא דיברה עם אף אחד. כבר שבוע שהיא
איתנו בכיתה והיא לא הוציאה מילה. היא ישבה בפינה של הכיתה
ובהתה בקיר. ילדה מצומקת כזאתי, לא כל כך יפה. עם עיניים
גדולות וחומות חסרות ברק והיא הייתה רזה מדי. היא גם הייתה
חיוורת. בתחילת השיעור נכנס המורה לכיתה והתחיל לקרוא שמות. אף
פעם לא הקשיבו למורה כשהוא קרא שמות, אבל הפעם החלטתי להקשיב.
עניין אותי לדעת איך קוראים לה. טלי. ככה קראו לילדה החדשה.
הגיעה הפסקת האוכל וכולנו הוצאנו את הכריכים מהתיק. טלי לא
אכלה דבר. ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא רוצה חצי מהכריך
שלי. היא ענתה "לא, תודה" והמשיכה לבהות בקיר. אמרתי לה "אני
ענת. ברוכה הבאה לכיתה שלנו". היא חייכה חצי חיוך ואמרה "נעים
מאד, אני טלי." זאת פעם ראשונה שאני שומעת אותה מדברת. שיעור
אחר כך, טלי לא הייתה בכיתה. רק לקראת סוף השיעור היא נכנסה
והתיישבה כמו תמיד בפינה שלה. היו לה דמעות בעיניים. בהפסקה
הלכתי לדבר איתה שוב. שאלתי אותה מה קרה, אבל היא לא ענתה. היא
ישבה, בהתה בקיר, בכתה ושתקה. ניסיתי לדבר איתה, לעודד אותה
ולגרום לה להרגיש יותר טוב. היא לא ענתה.
בסוף היום שאלתי אותה איפה היא גרה. היא אמרה לי. הבנאי 42.
הסתכלתי עליה בפליאה ואמרתי "אני גרה ב-46. את רוצה שנלך יחד?"
בהתחלה היא לא הגיבה. אחר כך אמרה שאין לה בעיה. שמחתי. אולי
אני אצליח להבין מה קרה לה. הלכנו בשתיקה. אף אחת לא דיברה. זה
היה מביך. באמצע הדרך שאלתי "בא לך לבוא אלי?" היא אמרה שבסדר,
כי במילא אין אף אחד בבית. הגענו אלי הביתה. הייתי רעבה. הכריך
בבוקר לא הספיק לי. בטח גם טלי רעבה. היא לא אכלה היום כלום.
שאלתי אותה מה היא אוהבת לאכול. היא ענתה שהיא לא רעבה, אבל
שאין לה בעיה לשבת איתי בזמן שאני אוכלת.
"את לא רעבה? לא אכלת היום כלום", אמרתי. היא ענתה שהיא רגילה
לא לאכול. התחלתי לחשוד מעט שההורים שלה לא נותנים לה אוכל
ושלה לא נעים לבקש ממני אוכל. אז מזגתי לה קצת מרק. שתי כפות.
רק כדי שתטעם. היא לא נגעה בו. הרגשתי רע. הלכנו לחדר שלי
וישבנו על המיטה. רציתי לישון. לא ישנתי כבר שלושה לילות בגלל
העבודות שהביאו לנו. אם הייתי מורה, בחיים לא הייתי מביאה
לתלמידים שלי כל כך הרבה עבודות. אבל אני לא רוצה להיות מורה.
אני רוצה להיות עורכת דין. חלום של כל מתבגר. שאלתי את טלי מה
היא רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה. היא אמרה לי שהיא רוצה להיות
אחות בבית חולים. ישבנו ודיברנו עד 8 בערב. היה לי כיף. אני
חושבת שגם טלי נהנתה.
שבוע אחר כך, עמית שוב התחיל להציק לי, כמו בכל יום. הוא שאל
אותי מה אני מסתובבת עם "החדשה". אמרתי לו שיש לה שם ושיפסיק
לקרוא לה ככה. הוא מתנהג כמו ילד קטן. ילד בן שלוש מתנהג יותר
בבגרות ממנו. לא היו צריכים להעביר אותו לי"א. אפילו לא לכיתה
ב', כשאני חושבת על זה. הפעמון צלצל עם המנגינה המעצבנת שלו.
המנגינה של הפעמונים בבית הספר יסודי. טלי לא הגיעה לשעה
הראשונה. גם לא לשנייה. בשעה השלישית היא שוב נכנסה בוכה.
בהפסקת האוכל הלכתי ושאלתי אותה איפה היא הייתה. היא ביקשה
ממני לא לדבר על זה עם אף אחד ואמרה שהיא הייתה אצל היועצת. יש
לה קול חמוד, חשבתי לעצמי בזמן שדיברה, היא המשיכה לספר. אמרה
לי שהיועצת מכריחה אותה לעשות דברים שהיא לא רוצה לעשות. קטעתי
אותה ואמרתי לה "זה בטוח לטובתך, אחרת היא לא הייתה אפילו
מנסה." הסתכלתי על עיניה האדומות והנפוחות. רציתי גם אני
לבכות. אני לא יודעת למה, אבל רציתי לבכות. אני בוכה כשאנשים
בוכים לידי. אבל לא בכיתי. עמית שוב היה מציק לי ואני לא סובלת
אותו! הוא ממש נמאס עלי לפעמים. אמרתי לה שהיא יכולה להמשיך
לספר לי, אני לא אספר לאף אחד. ואז היא אמרה: "אני לא אוכלת.
אני לא מסוגלת לאכול. פעם הייתי ילדה נורא שמנה, לא היה לי
אפילו חבר אחד. גם עכשיו אין לי חברים חוץ ממך. אני שמחה
שהכרנו." אמרתי לה שאני גם חושבת ככה. היא המשיכה לספר לי:
"הייתי שמנה ולא היו לי חברים. חשבתי שזה בגלל שאני שקטה,
ביישנית. אבל אז התחילו הצחוקים. 'טלי הפרה, רוצה שוקולד, טלי?
אל תדאגי זה לא יגרום לך להשמין יותר ממה שאת כבר עכשיו!', כל
מני העלבות כאלה. הגעתי למסקנה שאני לא מוכנה לסבול את זה יותר
והפסקתי לאכול. בהתחלה היה לי מאד קשה. אני רגילה לאכול. הייתה
תקופת ביניים שאפילו היו מציעים לי לצאת. ויצאתי עם כמה בנים,
אבל המשכתי לא לאכול. ואז רזיתי עוד יותר. ושוב אף אחד לא דיבר
איתי. ניסיתי להתחיל לאכול שוב, אבל לא הצלחתי. אני נגעלת
מהמחשבה על אוכל. אז ויתרתי. עכשיו היועצת רוצה שאני אלך אליה.
היא אומרת שזה יעזור אם אני אדבר עם מישהו על זה. וכל פעם שאני
אצלה, היא מנסה לגרום לי לאכול. בגלל זה אני בוכה." נגמרה
ההפסקה והתיישבתי ליד טלי הפעם. רק השיעור. בצהרים היא שוב באה
אלי. הפעם נתתי לה לאכול ואמרתי לה שאני בחיים לא אדבר איתה אם
היא לא מסיימת את כל הצלחת. היא התחילה לאכול ואמרה שזה מאד
טעים לה. היא אפילו ביקשה עוד. לאט לאט, טלי חזרה לעצמה. השיער
התמלא, הלחיים קיבלו צבע, העיניים התחילו לבהוק. היא הייתה יפה
יותר מתמיד. עזרתי לה להישאר רזה, אבל לא יותר מדי. גם עמית
אמר שהיא יפה. היא התחילה להתחבר עם הכיתה. היינו הולכות אחת
אל השנייה כל יום. בסוף י"א כבר היו לנו חברים. היינו יוצאים
בזוגות. היא וחבר שלה ואני וחבר שלי. חבר שלה היה אחד הידידים
הכי טובים שלי, אמיר. חבר שלי, זה כבר סיפור אחר. אבל אני
חושבת שאתם יכולים לנחש מיהו.