מביטה למעלה.
מחפשת אותו, הוא תמיד שם. ואם לא הוא, אז יש מחליף.
גם ככה אני לא מבדילה, אז מה זה משנה?!
הרוח נושבת בחזקה והצוואר כבר מתחיל לכאוב מהמתיחה החזקה
למעלה.
מחליטה לשכב.
לשכב כך ולהביט בו ללא הרף.
הוא כל כך יפה שם למעלה, רחוק כל כך, נוצץ בחשכה.
ואני חושבת שהוא לא באמת שם.
הוא היה שם.
לפני הרבה מאוד זמן.
וגם חושבת שהרבה כמוהו היו שם וכבר אינם.
ושיש עוד הרבה שיפלו.
ככה זה עם כוכבים...
זה מוזר לחשוב על זה... לחשוב שאתה מסתכל על משהו,
משהו שיכול להיות חשוב מאוד בשבילך, אבל שהדבר הזה זה כלום.
זה משהו שיכול להיות עכשיו כבר לא קיים וגם אם הוא כן קיים,
עדיין, אז הוא נמצא כמה מאות ואולי אפילו כמה אלפי קלומטרים
מאיפה שאתה מסתכל.
ואולי בגלל זה הדברים האלו כל כך יפים בעינינו, אולי זה בגלל
שהם בלתי ניתנים להבנה.
נשכבת על השיש הקר.
פעם ראשונה שאני פה ושאני לא מסתכלת למטה.
לשם שינוי, אני לא רוצה לראות באיזה גובה אני נמצאת.
רוצה רק להסתכל למעלה, על הכוכב שלי.
מהבית בקושי רואים כוכבים ואין לי הרבה הזדמנויות להסתכל, אז
אני מנצלת כל רגע אפשרי.
חושבת ולא מפסיקה.
שומעת את קולות החברים שלי, שנשמעים לי רחוקים בגלל המחשבות.
ואולי בגלל שהתרחקתי... לא מרחק משמעותי אבל מספיק בכדי להבחין
שאני לא מעוניינת בחברה.
שומעת את הצחוק המתגלגל, זה שתמיד מעלה חיוך על פני.
אבל החיוך לא מגיע.
ואני לא יודעת אפילו למה.
דברים כבר לא מעלים לי את החיוך על הפנים,
זה קורה כבר יותר מדי פעמים.
זה בגלל המשחק של אתמול? בגלל ההפסד האידיוטי? לא,
הרי יש משחק גומלין...
למה זה כבר יכול להיות?
אני לא יודעת, לא מוצאת סיבה... אבל הדמעות עדיין שם. והשנאה
העצמית עולה וגוברת...
מה לעשות? אני צריכה להתרגל לזה כבר...
עדיף כבר למות.


מחשבות שלי בערב יציאה עם חברים... ערב שהפך לדכאון.