אני מהאנשים האלה שחייבים תמיד להיות במרכז. לגור במרכז הארץ,
להיות במרכז העיר, להיות תמיד מעודכנת, שכולם ידעו מי אני
וישימו לב שאני כאן כדי להישאר. אני חייבת שיתייחסו אליי. רע,
טוב, זה לא משנה, רק שיתייחסו. אני חייבת להיות ברעש. חייבת
להיות ברעש כדי שהשקט לא יפריע. אני שונאת שקט. אני שונאת את
השקט הזה של הבוקר, את השתיקה של הצהריים והכי אני שונאת את
השקט של הלילה. אני חייבת להיות ברעש, אחרת רע לי. וככה באמת
חייתי עד לפני כמה שנים. גרתי במרכז, הייתי זאת שכולם ידעו מי
היא. כולם התייחסו אליי. כל הזמן היה לי רעש, מסביבי, בתוכי.
עשיתי הכל כדי להימנע מהשקט המעצבן הזה, השקט שהכאיב לי כל כך.
אבל אז, ההורים שלי החליטו לעבור... לא התאים להם המרכז - יותר
מדי רעש. אז עברנו לאיזה פרבר של אחת מהערים הגדולות. מזה
פחדתי הכי הרבה. איבדתי את כל מה שהיה לי, הייתי צריכה להתחיל
הכל מהתחלה. אף אחד לא ידע מי אני. והכי גרוע, היה שקט.
הרחובות שקטים, בבוקר, בצהריים, בלילה. חשבתי שאני עומדת
להשתגע, איבדת את כל העצבים שלי. השתגעתי. אני צרחתי, ואף אחד
לא שמע. אף אחד לא רצה לשמוע. כולם היו באופוריה הזאת, של השקט
הזה. אני כל כך סבלתי ממנו, והם אהבו אותו. ואני צרחתי, ניסיתי
להשיג תשומת לב בכל דרך אפשרית, עשיתי בעיות, והרבה, כדי
שיקשיבו, כדי שיראו. אבל הם היו בשלהם... התעלמו, הקשיבו שקט
הנוראי הזה, השקט שעשה לי רע... השקט הזה שאכל אותי במפנים. לא
יכולתי יותר. אז עכשיו אני לוחשת, שאף אחד לא ישמע... שיהיה
להם כיף עם השקט שלהם. שהרעש לא יפריע.