"חוסר בשליטה עצמית"
"חחח! ולך יש הרבה מזה, מה?" עניתי לה.
מה היא חושבת? ששוב פעם אני אהיה הקורבן שלה?! ואם זה לא מספיק
שהיא נאצית לא קטנה, אז גם לבחור אותי ? מכל האנשים ביקום?
אז גיחכתי, וישבתי לי ושתקתי מקשיבה למוזיקה תוצרת עצמית. כזאת
שרק אתה שומע-כשאתה לבד.
היא דיברה ודיברה ודיברה...לא ממש הבנתי על מה..לא ממש ניסיתי
להבין על מה.
לא משנה.
קיצר, כל יום היא באה אליי, דיברה אליי ואני הבטתי בה, מנסה
להיראות הכי אאוטסיידרית שאפשר, כדי שהיא תוכל/תואיל (ברוב
טובה) להמשיך את אותם דיבורים שלא משתנים אף פעם. טוב שהם לא
משתנים, למה להרוס לה את הנאום? אין לי דברים יותר טובים לעשות
מלהקשיב לרעיונות חדשים? אם כבר שתיצמד לישנים, שתמשיך באותו
סגנון, היא בקטע שלה ואני בשלי, והכל בסדר. "את קולטת בכלל מה
עשית, תגידי לי?" זה היה משפט קבוע. ואחריו תמיד מסתכלים לה
בעיניים ובוהים וזה מספיק, אפשר להמשיך. היא עם הנאום, ואני עם
המוזיקה.
נו, אז למה באתי לכאן, אתם שואלים? ידעתי שככה לא אהיה תלויה
בעצמי ובכוח השיפוט שלי שאף פעם לא הוכיח את עצמו בעיניי. כל
החיים הקשים, כל הסבל, והשאפתנות הזאת לא מתאימים לי. לכפר קטן
בשוויץ אני לא אגיע, אז זה הכי קרוב.
ככה לפחות חשבתי. עכשיו אני כבר לא  בטוחה יותר.
אתם מבינים, אחרי שלב מסויים אתה לא מרגיש מוגן יותר, אתה
מרגיש כלוא ומאוכזב. אתה מחפש את הדבר הבא, שיקרב אותך יותר
לחושך, לשקט שחסר, ולאושר כשלא מרגישים יותר כלום.
אי אפשר למצוא את זה יותר, לא במקום שבו אני נמצאת עכשיו, לא
במצב הזה. אני בחיים לא אצא מכאן. חח, כן, בחיים...
אז להישאר בחיים? בין צליל לצליל אני מחפשת סיבות, אולי תגידי
לי למה?  
למה להיות כאן, כשאני יכולה ברגע אחד להיעלם, ולא לחזור יותר,
ולא לסבול?!
יכולתי למות שם על הכביש איתה והיא מתה במקומי.