המילים האלה, "מה קרה", מהדהדות לי בראש מלאות משמעות. לו רק
היה אכפת לך באמת מה קרה, לו רק היה, אבל אני יושבת על הספסל,
כך גם ישבתי לפני רגע שהבנת שבאמת קרה משהו ואנחנו לא לבד,
כרגיל, אף פעם לא לבד, תמיד יחד עם אנשים. אני יושבת עליו
ומרגישה כאויר, כרוח, כמשב צונן ולא קיים, שקוף. אז באמת שלא
קרה כלום, הרי אם הייתי נעלמת לא היית שם לב.  אתה מעדיף אותה,
אתה מזיז ריר בגללה, היא חמודה, היא יפה, היא זאת היא ואני זאת
סתם אני. אני כאן בטעות, כן אנשים עושים טעיות. אולי כי לא
נעים, לא נעים להגיד לי "מה את עושה כאן"  כי אתה יודע אני
הכרתי ביניכם בכל זאת ומה עכשיו תעיפו אותי? חבל, אז אתם מנסים
לגרום לי להרגיש קשורה.
והעיניים שלי, כבר חצי שעה אני יושבת שם ואתה בכלל לא שמת לב
לעובדה שמתחשק לי לבכות. אני סתם תקועה במיליוני מחשבות על
החיים, על רגשות, ואני לא אתכם. אתם יחד, צוחקים ואני שם בדיוק
על אותו הספסל בלתי נראת אבל. ואז אתה רואה איך אני כבר
מתנתקת, מנסה לשים לב להודעות האס אמ אס שאני שולחת ולא הולך
לך כי אני מחקתי את כולם.  מצד אחד אני רוצה שתראה אותם אבל
מצד שני זה לא כדי, כי לא באמת אכפת לך מה קרה.
והיא הולכת. וכך פוחתים מספר האנשים על ספסל. וכבר לקחת לי את
הפלאפון והבטת על ההודעה האחרונה "מה קרה?" שאלו אותי שם. כן
שלחתי קודם את ההרגשה שלי באס אמ אס עד כמה שזה אפשרי, ואתה
עכשיו הבנת שמשהו קרה ואתה מנסה לגלות מה. ומה אני אגיד לך?
שנמאס לי, שאני מרגישה חרא, אויר? שאני מרגישה שאתה לא שם עלי?
אתה איתה ולא איתי ונמאס לי כל החיים להגיש מקום שני?! וגם
עכשיו, שהיא הלכה, אז עכשיו נזכרת בי. "מה קרה?" נזכרת לשאול
ולא כאילו באמת אכפת לך. אז לא עניתי. שתקתי. ונגעת בי ודגדגת
והרגשתי הכי טוב בעולם רק לרגע אחד ואז לא חזרנו לספסל ואני
המשכתי ללכת ברחוב ולחשוב שמחר אני שוב אהיה איתכם, שוב אראה
אותכם יחד ושוב יהיה אויר, שקופה ושוב תשאל "מה קרה?"  בלי
באמת יהיה אכפת לך. אני רק מקום שני תמיד.