נדמה שפעם הראשונה בחיים שלי אין לי על מה לכתוב... האם לכתוב
על חוסר הביטחון? האם על חוסר האהבה? האם על חוסר הרצון לחיות?
האם על חוסר הציפייה לעתיד? האם על חוסר תשומת הלב? האם על
חוסר המוטיבציה? האם על חוסר הדיבור? האם על חוסר הביטוי?
סביר להניח שכבר נמאס לכם לקרוא את המשפטים שחלפו, אולם זה
קריטי שתקראו את הדברים הבאים. שום דבר לא הולך לי. איך יכול
להיות שמטומטמים מגיעים רחוק ואני תקוע בחור בין ערימת זבל?
הסיבות שמורות במערכת... סבל הוא דבר כייפי עבורי, לעזאזל
סבלתי בחיי יותר מ-90 אחוז מהחיים! על כל סבל נוסף עוד סבל
חדש, פירוק לגורמים.
זה אני, אמיר ראג'פורקר, האיש שכולם לוקחים כמובן מאליו, בסה"כ
1.65 מטר. אני גר בבית של אמא שלי למרות שעוד מעט אני סוגר 23
ירחים. איתי בבית אפשר למצוא גם את אחותי חן ואחי אור. אני
בתור האח הבוגר צריך להוות דוגמא, אומרת אמי, פעם אחר פעם.
החיים האומללים שלי נובעים מדבר אחד, גימגום. מגיל אפס, אני
סוחב איתי מעמסה כבדה ובקושי יכול ללכת. כל יום לראות את החיוך
העגום מתחת לשפם של שלל האנשים עמם אני מדבר. כך אני תקוע בבית
עם מלפפון שתקוע איפשהו בתקווה למצוא את עצמי בין סבכי הקוצים
שעטפתי את עצמי בהן. כולם מסתכלים עלי וחוזים בתת מודע, שלא
אגע בדבר.
מי אני? אפילו אלוהים שואל את עצמו לאן נעלם אמיר ראג'פורקר,
הוא חי וקיים, אוכל ושותה, מדליק את הטלוויזיה המסכנה בחדר
שלו, פותח את הרדיו ושומע שירים מוזרים בעיני רבים. אין לי
סיבה לקום מחר בבוקר, אין שום סיבה מסריחה לכתוב את הסיפור
האומלל הזה. אני מעריך שבשלב הזה כבר ויתרתם על המשך הסיפור.
בטח חשבתם, מי זה הדפוק הזה ולמה שאקרא את הסיפור שלו... ובכן
אין סיבה רצינית ואמיתית, רק שצריכים להיות פתוחים לשינויים.
ומי יודע אולי אתם תכתבו בדפי ההיסטוריה את הסוף של הסיפור
הזה. תארו לכם הרבה כסף, תהילה ועוד ועוד.
המציאות מתחילה להעלם לי בין החומות העקומות שבניתי לי ביני
ולבין אמי. גם אחי סופג צעקות בכל הזדמנות אפשרית, אבל מעכה
אותן בזרועות אימי. חן נראית לי כמו רוח רפאים שמידי פעם זורקת
מילה ומבקשת לצרוב דיסק, וחן תאמינו או לא היא אחותי. אומרים
שאני פסיכולוג טוב, למרות שלא למדתי פסיכולוגיה, אבל יש מטופל
אחד שאני לא יכול לטפל בו וזה אני.
הזיות הן דבר ענק, חבל שהן רק הזיות. יש סיבה טובה מאוד שהמילה
הזיות קרובה מאוד לחזיות. אנו הוזים על חזיות. מה לעשות, כולנו
סובלים ממטיריאליזם, או בפירוש, טמטום.
אז כך בעודי חושב לכרות לי את המוח, נכנס בי רעיון גדול. דוד
שלי גער בי כהרגלו ואמר "תתעורר". לקחתי את עצמי בידיים,
והחלטתי שהגיע הזמן להראות לכולם מאיפה אוכל הילד את הכעך.
(טוב אחרי הרקע לסיפור, הגיע הזמן להתחיל. רבים היו אומרים לי
לתקוע את ההתחלה בכל הסיפור, אתם יודעים, קצת פה וקצת שם. אבל
אתם יודעים מה... זה כמו לאכול, צ'יפס ואז לבלוע קילו מלח
והמבין יבין).
יום שלם תכננתי, לשדוד בנק. הלכתי לסופר וקניתי זוג כפפות,
משקפי שמש ומסכה. השמדתי את הראיות ונסעתי הביתה. למזלי האוטו
היה ברשותי. הבטתי על התמונה של ג'ים קארי שניצבת בחדרי בגאון
כשלצידו מביטה מוניקה בלוצ'י, היצור היפה עלי אדמות.
אם אתם דואגים לאקדח, אז אל תדירו שינה מעינכם, אבי שנפטר לפני
כמה שנים (למרות שזה נראה כמו כמה רגעים) השאיר אחריו רובה
כאילו ידע שאני אצטרך אותו.
חיכיתי לבוקר, אהבתי לאירוניה קרעה אותי מבפנים והחלטתי לשדוד
את הסופר האומלל שניצב פחות מ-100 מטרים מהבית שלי. כך בלי רכב
מילוט, בלי כושר ריצה, בלי חשק אמיתי, התכוננתי לקראת הבא
לקראתי. דקה לפני שחדרתי פנימה, נזכרתי באהובתי, אחת שאפילו
אלוהים שכח ממנה ורק אני עונד יבלות קשות מהאהבה האומללה ההיא.
האהבה הראשונה וכנראה תהיה גם האחרונה, רק שהיא כמו כל סיפור
הודי מקורי, היתה מאוהבת בכלל במישהו אחר ויצאה איתו כבר שנה.
הצלקת עולה לעיתים בדיוק כמו ברגע הזה. זה כואב, אבל יותר
מחריד.
נחתי במקום בעודי סוחב הכל עמי, רק אז נזכרתי ששכחתי תיק בכדי
לשים בו את כל הכסף. בשער המקום תמיד יש שומר, אמרתי לו או
יותר נכון סימנתי לו לרדת לקרקע, כמובן שאין לו רובה אז הוא
סתם את הפה. אילם יכול לשדוד, לפחות כך נראה ממבט ראשון.
הצמדתי לו את האקדח למצח והבאתי לו פתק, רשמתי בו, "סתום את
הפה שלך, כנס פנימה, סגור את הדלת ותגיד לקופאית למלא את
התיק". לקחתי אותו איתי פנימה והבאתי לו את הפתק השני, "תצעק
"זה שוד"". החבר כמעט חטף התקף לב אבל אמר מה שהיה צריך לומר.
אז אמרתי לו, "ללללך תתתתביא לי תיק". מוזר חשבתי, בהודית תיק
זה טוב, אז אולי יש לי מזל מי יודע. השומר כמעט השתין במכנסיים
או מכנס והביא את התיק. סחבתי אותו איתי והראתי לו את הפתק
הראשון, "סתום את הפה שלך כנס פנימה, סגור את הדלת ותגיד
לקופאית למלא את התיק". פתק מוזר למדי בהתחשב בעובדה שאנחנו
בפנים ואיך הוא יסתום את הפה אם הוא צריך להגיד לקופאית למלא
את התיק...
בשלב הזה החלטתי שנמאס לי ודפקתי לעצמי כדור במוח!!! כן, בעוד
הקופאית מילאה את התיקים שנתתי לה רציתי לדפוק לעצמי כדור
במוח, אבל הדמיון המפותח שלי לא היה הרבה מה להציע. חוץ מזה
תודו שזה דרמטי, בטח שאלתם את עצמכם, "מה?".
בעודכם מתעשתים מהכאב בראש, הקופאית דחפה את הכסף פנימה ונתנה
לי את התיק. מדהים איך כולם עומדים בדום בשוד, זה לא כמו
בסרטים שיש גיבור אשר חושב על גניבת האקדח, אין מישהו שהמוח
שלו קדח.
כשהכסף היה בתיק, אחזתי בצמד התיקים בחוזקה והראיתי לעמית שלי
(טוב הוא עמד איתי כבר חצי שעה) פתקית חדשה, "עכשיו פתח את
הדלת לפני שאפצח לך את המוח". כמו כלב טוב הוא עשה ככתבתיי.
ואז השארתי לו פיתקית אחרונה, "אל תנסו שום שטות, אחרת המקום
יתפוצץ, שמתי פה טונות של חומר נפץ אתמול! אל תכניס אף אחד
במשך החצי שעה הקרובה, אחרת הכל פה יעלה באוויר. נ.ב. אני ערבי
אז תזהר". ממש סיפור, אבל הייתי חייב לזרוק משהו לאוויר
ולפעמים התשובה נמצאת מתחת לאף ממש כמו לחץ באוזניים.
רצתי הביתה במהירות הבזק, שמתי את הכסף בפח זבל בכניסה של ביתי
כי ידעתי שאם יעלו עלי, אין להם מספיק שכל לבדוק בפח.
24 שעות חלפו להן ועדיין לא היה קול ולא עונה. המשטרה,
המטומטמת מחפשת אחר הגנב, כנראה. פתחתי את הרדיו ממש בחדשות של
3 בצוהריים והשדרינית בעלת הקול של שיפנזה באמצע ... אמרה,
"אמש נשדד סניף סופר בשוהם. השודד המסוכן לא נמצא. הוא אמר
למאבטח שיש פצצה בסופר אם יספרו על השוד וכך היה לו מספיק זמן
לברוח מהמקום ואילו הנשדדים ההמומים לא עשו דבר במשך כחצי שעה
ורק אז הזמינו משטרה". צחוק הדבילי שלי לא נמשך זמן רב, בתיק
היו רק 20 אלף שקל. מספיק בדיוק ל-20 אלף בזוקות של ג'ו. היעד
הבא הפך להיות בנק!
אנשים מתמכרים להכל, עשיתי שוד פעם אחת ועכשיו אני רוצה לעשות
זאת שוב ושוב. בכל מקרה, מבצע השוד הראשון עבד.
ה'בנק' של שוהם נראה כיעד דבילי, אבל למה לא... מיליון שקל
אולי פחות אולי יותר.
תחילה איכשהו הגיע אלי מידע מיהו בעל הבנק, כלומר האיש שמנהל
את המקום, טוב האמת שאני לא יודע אם המנהל או בכלל הבעלים. טוב
מה זה משנה, תקראו לו איך שאתם רוצים, ממבט ראשון הוא נראה אחד
שדורך על חרא ולא נדבק בריח. בלילה קפצתי לביקור בבית שלו,
ציפיתי בו מאחורי השיחים ואישתו נראתה הדבר האומלל ביותר
מאז... אני זוכר את עצמי.
חזרתי הביתה ותכננתי את הכל לפרטי פרטים. כיאה לשודד בנקים
מסתורי וותיק חזרתי על הכל שוב ושוב. הבוקר הפציע ויצאתי
לדרכי. ארזתי 2 התיקים שלי וגלשתי אל עבר הבנק. מוזר שהמאבטח
האומלל, כרגיל היה בלי שום אקדח. כך שהוא לא יכל לעשות דבר.
הצמדתי לו את האקדח לפנים והבאתי לו פתק, "שלום, אני שודד
בנקים כפי שאתה רואה, כנס פנימה, סגור את הדלת, תצעק "זה שוד"
לך לקופאית ותגיד "האיש הזה שודד את הבנק, תני לו את כל
הכסף"". המאבטח הפחדן עשה כדבריי ובמבטא רוסי כבד צרח זה שוד,
חייכתי לראשונה לאחר כמעט שנה. הוא כבר ניגש למלאכה והלך אל
עבר הפקידה. בינתיים הבאתי לו את הפתק השני, "תגיד לכולם, "לא
לזוז אלא אם כן הוא ירה בכם ואל תעבדו עליו כי הוא יפוצץ
אותם"". הפקידות מילאו את הכסף ואז דפק בדלת, מנהל הבנק, בשלב
הזה פילחתי למאבטח פתק נוסף, "תכניס את המנהל ותביא לו את הפתק
הבא". המאבטח הכניס את המנהל הבנק ונתן לו את הפתקית הקטנה
אליה היה כתוב, "שלום, האיש במסכה שודד את הבנק שלך, אין לך מה
לעשות, תתקדם אליו והוא ייתן לך פתקית נוספת". מדהים איך השקט
נשמר במצב הזה, בלי שמץ של פיהוק או אפילו "אפצ'י".
המנהל צעד אלי וכל צעד שלו נשמע כמו דפיקת לב שלי. אני מגמגם
הרבה בגלל שאני מפחד מהאנשים שניצבים מולי, אני מתחיל להזיע
ומייד מופיע הגמגום. הרגשת חוסר ביטחון כזה, למה לעזאזל לא עשו
לזה תרופה?
בכל מקרה, המנהל נעמד מולי עם הרבה סטייל, מייד היה אפשר
להבחין שהוא דביל כמו כל האנשים במקומות הגבוהים. ראש הממשלה
למשל ועוד, הכל סטייל, בלי הרבה שכל והרבה אוכל. זרקתי לו פתק
ליד והוא החל לקרוא כאילו הוא לא מפחד משום דבר, "תתחיל לקרוא:
"מחר אתה מבצע את השוד, אני אתן לך קצת כסף אל תדאג! אם לא
תבצע את השוד אני ארצח את כל בני המשפחה שלך ואותך אז כדאי לך
לבצע את השוד. כדאי לך מאוד שהשוד הזה יצליח למרות שזה השוד
הראשון שלך!". הוא סינן את מה שביקשתי ממנו. אחרי שטיפש אמר את
שאמר לקחתי את הרגליים ויצאתי החוצה, לא לפני שצחקתי עמוקות
בפנים.
הלכתי הביתה וזינקתי על הספה מחייך כולי. להגיד לכם שתרמתי את
הכסף לבית יתומים, לא! נראה לכם, תרמתי רק חצי, הרי בנאדם
מובטל עם גמגום חייב לאכול לפעמים. את שאר הכסף דחפתי כרגיל
לפח הזבל, רק שהפעם זה היה בחדר שלי.
חלף שבוע והשוטרים הופיעו בביתי. "שלום!", אמר אחד השוטרים
ותקף: "אתה שדדת את הבנק שוהם, אתה". הם לקחו אותי לחקירה ושם
נתתי להם קסטה כלשהי, בה נשמע המנהל אומר, "מחר אתה מבצע את
השוד, אני אתן לך קצת כסף אל תדאג! אם לא תבצע את השוד אני
ארצח את כל בני המשפחה שלך ואותך אז כדאי לך לבצע את השוד.
כדאי לך מאוד שהשוד הזה יצליח למרות שזה השוד הראשון שלך!".
במהירות הגנבתי לשוטרים 10 אלף שקל שלטענתי קיבלתי מהמנהל.
בנוסף הוכחתי להם שאני למעשה הבאתי אותם אלי בכך שבכוונה תחילה
הגעתי למקום ללא כפפות ובכך השארתי טביעות אצבעות בכל הבנק והם
עלו עלי בקלות רבה.
למחרת בבוקר הם הגיעו יחד עמי לביתו של המנהל המפורסם והמושמץ.
הוא כמובן טען שאין דבר כזה, הוא לא לקח אגורה וחשבון הבנק שלו
יכול להוכיח כן. בשלב הזה, נטלתי קצת יוזמה ואמרתי לשוטרים
לחפש בחצר האחורית אם הכסף נמצא שם. הם בדקו ומצאו שם 20 אלף
שקל במזומן! איך זה הגיע לשם אתם שואלים? ובכן יום לפני השוד
דחפתי את זה לשם.
אישתו חייכה מאוזן לאוזן במשפט והוא לא יכל לעשות דבר. לפתע
התגלו פרטים חדשים וכפי שחשדתי, הוא לקח קצת כסף מהבנק ואף בגד
באישתו לא פעם. כמובן שהוא היה מרושש כי משהו כמו חצי מיליון
שקל היה אצלי בכיס מהשוד. הוא נשלח לכלא לתקופה ממושכת ואילו
אני הפכתי להיות לגיבור הגדול של העיר שוהם. גיבור שחור בשוהם?
נשמע מוזר.
עד היום אני כמעט ולא נוגע בכסף. אבל הסוף של הסיפור קצת
משונה. כי האמת שאין לו סוף, במציאות האנשים הרעים נשארים מחוץ
לכותלי הכלא, בסרטים ובספרים הם נכנסים לכלא. ומי יודע אולי
אתם או אתן תמציאו איזה סוף חדש, כי לכו תדעו אם הסיפור הזה
אמיתי או לא...