היא היתה ילדה עם יופי תמים שכזה, שיער בלונד, עיני איילה
ופרצוף חייכני. האופי שלה לעומת זאת היה פרוע וציני. הוא היה
אחד עם שיער ג'ינג'י. כמה אנשים כבר רואים עם שיער ג'ינג'י
מקורי? וכולם ידעו כמה ששיער ג'ינג'י עושה לה את זה. אבל הוא
היה ביישן. זה הפתיע את כולם כשהיא התחילה לרצות אותו. זה לא
הפתיע אף אחד כשהוא התחיל לרצות אותה. כי כזאת היא היתה - כל
מי שיראה אותה יחשוק בה. או לפחות ככה אמרו. היא האמינה שהיא
מפלצת מבחוץ. ואיך לא? מפלצת מבפנים. אבל היא מהסוג הנוקט
פעולות, והוא לא. אז היא שלחה ידיד שישאל אותו מה הוא חושב.
והוא אמר שהיא אחלה ידידה. ובאותו הרגע היא הפסיקה לחשוב עליו.
יש המון בנות שאוהבות קשים להשגה, והיא לא רצתה להיכלל בינהם.
והרגש שלו רק הלך וגבר, וגבר, וגבר. וכאן מתחיל הסיפור שלנו.
יום שישי ה13 הלילה בו המכשפות נוקטות פעולה והערפדים יוצאים
לאור. גררר צווארים חשופים. הם יושבים זה לצד זה. הוא רוצה
אותה, רוצה לנשק אותה. אבל מפחד. ככה הוא. היא מסתכלת עליו
בעיניי האיילה הגדולות שלה ואז הוא מחליט - הגיע הזמן. רק
בשביל שהסיפור הזה קצת יתגלגל, אני אתחיל לרשום בתור "אני"
(הבחורה כמובן).
פתאום הוא מפיל עליי את כל הדברים האלה, של "אני חושב עלייך
כבר המון זמן" ושיט ובלה בלה בלה. אני הייתי שמחה. אפילו
קורנת. ועכשיו... עכשיו מה נשאר? זה הכל בגלל הטמטום שלי.
הטמטום המפגר שלי. למה אני לא מסוגלת לאהוב? למה? עכשיו אין לי
כלום. טוב, נמשיך בסיפור. ואז הוא אמר לי יום יום כמה שהוא
אוהב אותי והוא לא יכול להפסיק לחשוב עליי. אני נשאבתי לתוך
הסיפור הזה כמו באגדה. וכמובן שהחזרתי לו שאני אוהבת אותו.
כשהיה לנו חודש כתבתי לו מכתב. זה לא מתאים לי בכלל. וחוץ מזה,
אני בכלל לא בן אדם של מערכות יחסים. עד עכשיו מערכת היחסים
הכי ארוכה שלי היתה שבועיים. אולי שלושה! וכולם סיפרו לי כמה
שעד החודש שלנו הם היו בטוחים שאנחנו חברים ממש ממש טובים.
יזיזים בנוסף. אבל חברים ממש טובים. ואז עבר לו הזמן וחלף.
ולאט לאט התחלתי להיכנס לדכאון שכזה. לא יכולתי. לא הסתדרתי.
במערכת יחסים הזאת אני לא מתאימה. ואני לא אוהבת אותו בכלל.
הכל בגלל הזונה הזאת. אם היא לא היתה פוגעת בי כל כך אולי עוד
איכשהו הייתי מסוגלת לאהוב. אבל לא. אני לא מסוגלת, אני אדם עם
לב קר. וסיפרתי לו, והסברתי לו שאני התחלתי להיכנס לדכאון הזה
כי אני לא בן אדם שמסתדר עם תלות. והוא תלותי. באמת שהוא
תלותי. וניסיתי להתאבד. חתכתי את הורידים. יותר נכון, לא היה
לי אומץ להחדיר את הסכין אז הכל פציעות שטחיות.
היא היתה אחת עם יופי תמים שכזה. והוא היה אחד ג'ינג'י, שאיבד
את התמימות שלו בגללה. עכשיו הוא לא מדבר איתה. הוא לא מסוגל.
גם אתם הייתם ככה אם הייתם אוהבים כל כך. והוא אוהב אותה כל
כך. אני לא חושבת שהוא אי פעם יתגבר עליה. והיא? היא השאירה
חתיכה קטנה מהלב שלה אצלו. והיא בוכה בלי הפסקה. אתמול בלילה
היא לא הצליחה לישון. "כשאני אתגבר עלייך אני אחזור לדבר איתך"
הוא אמר, "אבל עד אז... אני מצטער". עכשיו אני לבד. אז כן, זאת
אני. וכואב לי בורידים.