איחרתי לבית ספר לא הצלחתי לקום כי לא ישנתי הרבה בלילה. רציתי
לספר לתמר או לעידו על מה שאמיר אמר לי, הם יודעים עליו, אני
מספרת להם הכל, אבל לא הספקתי, ישר נכנסתי לשיעור. המורה בדיוק
קראה את שמי, נכנסתי והתיישבתי במקום שלי. לא התאפקתי והעברתי
לתמר מכתב. אני בדרך כלל לא עושה את זה אני לא אוהבת להסתבך
בשיעורים אבל הייתי חייבת.
" דיברתי אתמול עם אמיר, כנראה שפעם אחרונה, אני לא יכולה לפרט
במכתב נדבר בהפסקה, דנה"
היא הסתכלה עלי במבט של סימן שאלה.
ניסיתי להסביר לה בסימני ידיים.
"אני מפריעה לכן?" קטעה המורה את שיחתנו.
אממ.. לא, סליחה, עניתי.
אני יספר לך בהפסקה, לחשתי לה וקיוויתי שקראה את שפתי והבינה.
בהפסקה הלכתי עם תמר לשולחן הקבוע שלנו שתמר, עידו ואניו
יושבים כל הפסקה.
הפעם תמר ואני התיישבנו לבד. התחלתי לספר לה ששאלתי את אמיר אם
הוא רוצה שניפגש, אמרתי לה גם שהוא סירב ולא רק סירב להיפגש
אלא גם רצה לנתק את הקשר.
" מי רוצה לנתק אתך את הקשר?" הצטרף עידו לשיחה.
"ששש.." ענתה לו תמר שהייתה מרוכזת בסיפור.
"אמיר" עניתי לעידו.
"למה הוא רוצה לנתק אתך את הקשר?" שאל.
תמר סיפרה לו מהר והוא הנהן והקשיב להמשך הסיפור שלי.
התייעצתי איתם מה לעשות והגענו להחלטה שאני לא ידבר איתו בימים
הקרובים אבל ינסה לדעת מיהו. זה היה רעיון של תמר שאני יברר מי
הוא ובאיזה כתה לומד, הוא אף פעם לא אמר לי איזה בית ספר כך
שזה יקשה בחיפושים אבל בעיר אין הרבה בתי ספר.. אני ימצא אותו.
עידו התנגד לרעיון הוא אמר שאני בחיים לא ימצא אותו בכל העיר,
הוא אמר פשוט לעזוב את זה. אבל החלטתי להתעלם מהעצה שלו ולפעול
לפי העצה של תמר.
בכל כיתה בבית ספר שלנו יש את רשימת הילדים וטלפוניהם על
הקיר.
עברתי בין הכיתות בשכבה ולא מצאתי שום אמיר כהן באף כתה.
בבית ספר הזה הוא לא נמצא. ביררתי עם חברים מבתי ספר שונים ולא
היה אף אמיר כהן.
זה היה לי מוזר ואף חששתי שהוא עבד עלי והוא בכלל לא גר בעיר
הזאת. כן, זה מסביר הכל, למה אף אחד לא שמע עליו ולא מכיר, למה
הוא לא מוכן שניפגש. כעסתי מאוד ורציתי לברר אם זה נכון.
בינתיים אמיר ואני דיברנו כרגיל, הוא דיבר איתי כאילו הוא
מעולם לא הציע שננתק את הקשר ואני דיברתי איתו כרגיל, כאילו
מעולם לא קיבלתי את ההודעה הזאת ומעולם לא הצעתי לו שניפגש.
עוד לא אמרתי לו על החיפושים שלי אבל מאוד רציתי.
תמר אמרה לי לדבר איתו ולספר לו. ועידו אמר שבשום פנים ואופן,
שזה רק יהרוס את האמון שלו בי ושהוא ייעלב שחקרתי עליו. שוב,
התעלמתי מעצתו של עידו ופעלתי בעצה של תמר.
כתבתי לו את הכל, את מה שעשיתי ואת התוצאות-אין אמיר כהן בעיר
הזאת.
לקח לו זמן לענות אבל לבסוף הוא ענה שזהו לא שם משפחתו האמיתי
ושהוא אמר לי שם אחר מפני שחשש לחשוף את שמו האמיתי לילדה
שאינו מכיר. לא האמנתי לתשובה הזאת ורק חשדתי יותר.
יום למחרת בבית ספר בהפסקה סיפרתי לתמר.
"אני בטוחה שאמיר הוא בעצם גיא." אמרה תמר.
"גיא?" שאלתי.
גיא הוא ילד שתמר דלוקה עליו כבר שנתיים. מאז שהגענו לחטיבה,
הוא ילד שקט וחתיך, תמר אומרת שהוא מושלם, אני לא חושבת.
"בטח גיא, תחשבי על זה, הוא מתוק ורגיש ומקסים ו.."
"מעולם לא דיברת איתו, איך את יודעת?" קטעתי את דבריה.
תמר ביישנית כשמדובר בבנים, אין לה אומץ להתחיל עם אף אחד, טוב
גם לי לא.
"הוא נראה ככה" היא ענתה.
"בכל אופן, זה לא הוא, הוא אמיר אני רק צריכה לברר את שם
המשפחה שלו ומאיפה הוא באמת."
כשחזרתי מבית ספר רצתי למחשב וכתבתי לו הודעה.
"אמיר, מה קורה לך? אם כל השקרים האלה? אני לא מבינה, אתה באמת
לא רוצה שנתכתב יותר, אז לא נתכתב אבל תגיד לי כבר את האמת,
אני רק רוצה לדעת את האמת."
"את צודקת, יודעת מה, בואי ניפגש"
"באמת?" שאלתי.
"באמת" הוא ענה. "בבית קפה שבמרכז בשעה חמש בדיוק".
שמחתי, התקשרתי מהר לתמר ועידו שיבואו לעזור לי להחליט מה
ללבוש ואיך לסדר את השיער. תמר יודעת להתלבש יפה ויודעת מה אני
אוהבת ועידו, טוב רציתי גם דעה של גבר. השעה הייתה ארבע
ורבע. חצי שעה הסתכלנו בארון החלפנו בגדים שוב ושוב עד שבחרנו
שמלה כחולה, נעלים שחורות ושיער פזור. התאפרתי מעט והייתי
מוכנה.
"ואו את ממש יפה." אמר עידו.
"תודה" עניתי, "אוקי אתם באים?"
"באים?" שאלו שניהם בפה אחד.
"כן, אני חייבת שתהיו איתי, תשבו שולחן מאחורנו ואם אני יצטרך
עזרה אתם תהיו שם."
"איך נוכל לעזור לך" שאל עידו.
"אנחנו נבוא, היא צריכה תמיכה, היא מתרגשת" אמרה תמר בחיוך.
חייכתי אליה חזרה, תמיד היא מבינה אותי.
.
הגענו לבית הקפה, התיישבתי שולחן אחד שליד החלון והבטתי לחלון.
תמר ועידו ישבו בשולחן שמאחורי והזמינו קפה ושוקו.
עברה רבע שעה, הוא לא הגיע. אני יושבת ומסתכלת בחלון וכל אחד
שבא אני חושדת שזה אמיר אבל אז עוברים את השולחן שלי ויושבים
עם אחרים.
פניתי לתמר ועידו שאלתי אותם למה הוא לא בא.
תמר אמרה שהוא מתעכב מעט כדי להיראות טוב בשבילי, אני יודעת
שהיא ניסתה לעודד אותי אבל זה לא ממש עבד, עידו אמר שנלך הביתה
כי הוא כבר לא יבוא.
"אני בטוחה שהוא בא, בא ראה אותי והלך, אולי הוא חושב שאני
מכוערת, אולי אני לא לרמה שלו, בואו נלך" אמרתי.
"לא, בואי נחכה עוד חמש דקות, הוא יבוא."
חיכינו כך כבר עשר דקות והוא לא בא, החלטתי שנלך.
כשחזרתי הביתה לא ראיתי שום הודעה ממנו ונעלבתי מאוד. אם הוא
לא התכוון לבוא למה הוא הציע שניפגש? ואני כמו מפגרת התארגנתי
יפה בשבילו.
צלצול ההודעה שהתקבלה קטע את מחשבותיי. הסתכלתי מהר לעבר מסך
המחשב וראיתי הודעה ממנו.
"אני מצטער שלא נפגשנו. אני באתי לבית הקפה, נכנסתי וראיתי
אותך"
לפתע נעצרה נשימתי, ידעתי, ידעתי שהוא ראה אותי והלך, הוא חושב
שאני מכוערת, המשכתי לקרוא את ההודעה.
"כשראיתי אותך, ראיתי כמה את יפה ופחדתי שלא תרצי אותי אז פשוט
הלכתי, אני מצטער"
איזה חמוד, חשבתי לעצמי, הוא חושב שאני יפה, רציתי לענות לו
שזה בסדר ולא איכפת לי מהמראה החיצוני הריי אני כבר התאהבתי
בו, התאהבתי באופי שלו בחוש ההומור שלו, ברגישות שלו. כתבתי את
זה ושלחתי אבל הוא כבר הלך, הוא לא ראה את ההודעה.
חשבתי מה לעשות, רציתי להתקשר אליו ולהגיד לו את זה אבל גם את
הטלפון שלו לא היה לי.
השעה הייתה שש וחצי ונזכרתי במבחן במתמטיקה שיש לי מחר. לא
למדתי עליו ואני לא יודעת כלום. התקשרתי מהר לעידו שאני ילך
אליו ללמוד. הוא מצוין במתמטיקה.
הגעתי אליו דיברנו קצת וסיפרתי לו על אמיר, על מה שהוא אמר
ומה אני מרגישה אליו באמת ושלא איכפת לי מהאופי שלו. עידו
חייך. גם הוא חושב ככה, שאם מתאהבים זה צריך להיות קודם כל
באופי ורק אחר כך ביופי. עידו ילד חמוד הוא לא הכי חתיך בשכבה
וגם לא כל כך מקובל אבל אני אוהבת אותו, בתור ידיד כמובן. הוא
תמיד מקשיב לי ויש לו אופי פשוט מושלם. והוא גם יפה מבחוץ.
"את רוצה לשתות משהו לפני שנתחיל ללמוד?" שאל עידו.
"כן, מים. תודה" עניתי.
"אני כבר מביא לך". אמר והלך למטבח.
בינתיים קמתי מהכסא והלכתי למחשב שלו שבחדרו. ראיתי הודעה
פתוחה, התחלתי לקרוא את ההודעה.
"אמיר, באמת שלא איכפת לי מהיופי. החיצוניות לא מעניינת אותי.
רק האופי שלך ואתה יודע שאני אוהבת את האופי שלך ואוהבת שאתה
מצחיק אותי ומדבר איתי ו.."
זה ההודעה שאני כתבתי לאמיר. איך היא הגיע לעידו? עידו מכיר את
אמיר? איך עידו לא אמר לי? משהו היה לי מוזר.
"הנה המים" אמר עידו.
עידו ראה שאני מסתכלת על המחשב בפה פעור ומבט המום.
הוא הסתכל גם וראה שאני קוראת את ההודעה שאני בעצמי כתבתי.
"אממ.. דנה, אני יכול להסביר לך" אמר עידו.
שתקתי.
"לפני שנה בערך, אני הבנתי כמה אני אוהב אותך, ולא יכלתי להגיד
לך את זה כי את תמיד אמרת שאני ידיד הכי טוב שלך ומכיר אותך
יותר מדי טוב, פחדתי שבגלל זה לא תרצי שנהיה יותר מידידים,
ואני רציתי יותר, חשבתי שאם אני ידבר אתך בתור מישהו חדש,
מישהו אחר, שאת לא מכירה ולעט לעט תתאהבי בו אז נוכל להיות
יחד. אני נורא נהנתי לדבר אתך ואני מצטער ששיקרתי לך."
"מה??? אתה אמיר?" שאלתי בהלם."
איך לא חשבתי על זה? זה מסביר הכל. למה הוא לא רוצה שניפגש,
למה לא מצאתי את אמיר האמיתי למה הוא התנגד שאני יחפש את אמיר,
למה הוא רצה שנלך מבית הפה כמה שיותר מהר ולמה התאהבתי באופי
שלו.
"דנה? את בסדר" שאל עידו.
"כן אבל אני לא מבינה משהו, בסדר. לא רצית להיפגש אבל למה רצית
שננתק את הקשר? אם נהנת לדבר איתי ואפילו אהבת אותי?" שאלתי.
"כי לא היה לי נעים לשקר לך יותר, רציתי לספר לך את האמת ולא
יכלתי אז חשבתי שאם ננתק את הקשר לא תדעי ששיקרתי לך, אני לא
רוצה להרוס את הידידות שלנו."
כעסתי, כעסתי שהוא שיקר לי. הוא הידיד הכי טוב שלי וסיפרתי לו
מה אני מרגישה כלפי אמיר זאת אומרת כלפיו, הייתי מבולבלת ופשוט
הלכתי הביתה.
עברו יומיים שלא דיברנו הוא השאיר לי הודעות במחשב ולא עניתי,
אני לא מפסיקה לחשוב עליו אבל אין לי מה לענות לו.
דיברתי על זה עם תמר, היא הופתעה לא פחות ממני. הוא לא סיפר לה
על זה, הוא שיקר לשתינו, אבל היא לא כעסה היא חשבה שהוא מאוד
חמוד.
שזה יפה מה שהוא עשה שזה מראה כמה הוא אוהב אותי, אני לא
מאמינה שעידו אוהב אותי כבר שנה שלמה ואני לא ידעתי מזה וכשאני
חושבת על זה, זה מאוד נחמד הריי אני אוהבת את האופי של עידו
ואת היופי לא פחות, אולי זה באמת יכול להצליח בנינו, שנהיה
יותר מידידים, אני התאהבתי באמיר ומסתבר שזה עידו ילד שאני
מאוד אוהבת ומכירה ועכשיו אני יודעת שגם הוא אוהב אותי.
התקשרתי מהר לעידו, היו לי פרפרים בבטן, אני מתקשרת אליו הרבה
אבל אף פעם לא הרגשתי כמו שאני מרגישה עכשיו, עידו שמח
שהתקשרתי, דיברנו שעות. קבענו להיפגש בבית קפה שבמרכז בשעה חמש
בדיוק.
התארגנתי מהר, התלבשתי יפה, ואפילו התאפרתי, אף פעם לא התאפרתי
לפגישה עם עידו.
כשהגעתי לבית קפה הוא כבר היה שם. ישב בשולחן בו אני ישבתי
וחכתי לאמיר. הוא הסתכל בחלון, בדיוק כמו שאני הסתכלתי, הבנתי
כמה הוא רוצה לראות אותי. התיישבתי בשולחן ודיברנו הרבה לבסוף
התנשקנו.
אני לא מאמינה שאני ועידו חברים. אף פעם לא חשבתי שזה יקרה.
אבל אני שמחה, מאוד.
סוף סוף אני והאלמוני ביחד.
במבחן במתמטיקה נכשלתי, אבל עידו עזר לי ללמוד למועד ב', שאותו
עברתי בקלות. :)
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.