חזרתי הביתה.
סיימתי ביצפר כבר בשעה ארבע אבל רצתי מיד לאחר מכן לאימון. רק
אחרי שהוא נגמר, רק אחרי שעמדתי שעה בטרמפיאדה בנסיון לתפוס
טרמפ מסכן, רק אז חזרתי הביתה.
מיוזעת ומגעילה פתחתי את הדלת, רגליי מושכות אותי אל עבר
האמבטיה המקודשת.
היתה כבר שעת ערב ואחרי השטיפת מוח בביצפר והאימון האינטסיבי
כל מה שרציתי היה מקלחת קרה, פיפי ולישון.

הדלת של חדר הרחצה תמיד חרקה. זה בגלל שהיא עשויה מעץ שאבא של
החברה של אח שלי הגדול מצא זרוק בטירה או בטייבה אני תמיד
מתבלבת בין השניים ובגלל שאח שלי הגדול והחברה שלו אוהבים
להתקלח במים רותחים אז תמיד האמבטיה מתמלאת באדים ואז הדלת מעץ
סופגת את הלחות ומתרחבת.
זה אפילו לא רעש של חריקה אמיתית, יותר כזה כמו הרעש שמשמיעים
המגבים באוטו כשהם מנגבים את השמשה כשהיא יבשה ונגמר המים
במיכל.


עמדתי להכנס למקלחת כשפתאום נזכרתי שאני עדיין לבושה. אז הלכתי
קודם לחדר שלי להניח את התיק עם הבגדים של האימון. שום דבר
שבעולם לא יכל להכין אותי למראה שחיכה לי בחדרי שאגב אותו
עזרה לי לעצב אמא של החברה של אח שלי הגדול, היא ארכיטקטורית
או מעצבת פנים או מהנדסת של משהו, אני לא בדיוק יודעת אבל אח
שלי הגדול אומר שיש לה טעם משובח והיא גם לא ביקשה כסף אז
בכלל..

גם הדלת של הכניסה לבית שלנו חורקת. זה לא היה ככה תמיד. פעם
היתה לנו סתם דלת פושטית. פעם כשההורים שלי לא היו במינוס בבנק
(תקופה של חודשיים בערך) אז אח שלי הגדול ביקש מהם אופנוע. הם
כמובן לא הסכימו ומרוב עצבים אח שלי הגדול לקח את הפטיש של סבא
של החברה שלו ודפק אותו בדלת. לפטיש לא קרה שום דבר ותודה
ששאלתם. בדלת לעומת זאת נעשה לנו חור. זה לא כל כך הפריע לנו
עד שפעם העירייה החליטה שצריך "להשקיע בפיתוח סביבתי איזורי
למען איכות חיים בקהילה" ושמה ברחוב שלנו דשא מוזר כזה ובשביל
שהוא ייקלט טוב יותר הם שמו דשן מסריח מיוחד בסוגו שאבא של
החברה של אח שלי הגדול אומר שהוא בעצם היה סתם חרא של פרות.
בקיצור, היה לנו מאוד מסריח בכל הבית.
אמא של חברה של אח שלי הגדול שכבר אמרתי שהיא מבינה בבתים
הציעה לנו לקנות דלת חדשה וההורים שלי משום מה הסכימו, אולי
בגלל שאמא של החברה של אח שלי הגדול השיגה להם 73.8% הנחה. בכל
מקרה איכשהוא יצא שהם קנו דלת עם רב-בריח מפוארת מפלדה שהיה
עליה ציפוי פלסטיק דמוי עץ (עץ אמיתי היה יקר יותר).
הדלת האגדית שירתה אותנו בנאמנות שנים מספר אבל יום אחד ציפוי
הפלסטיק התחיל להתקלף מלמטה וכל פעם שמישהו פתח או סגר את הדלת
היתה מאין חריקה כזאת.
זה אפילו לא רעש של חריקה אמיתית, יותר כזה כמו הרעש שמשמיעה
מכונית כשהיא דורסת בקבוק של מים מינרלים ריק.

נכנסתי לחדר שלי. לפני שאני אספר מה מצאתי בתוכו אני רוצה לתאר
אותו מעט. החדר שלי היה מקום המקלט היחיד בביתי. נווה מדבר קשט
של שקט,שלווה וחמימות. למרות שהוא היה תמיד מבולגן ואמא של
החברה של אח שלי הגדול תמיד אמרה שהעזרה שלה בעיצוב החדר היתה
מיותרת כי ממילא לא רואים אותו אף פעם מרוב בלגן, אני הכי
אהבתי אותו בעולם, יותר אפילו ממה שאהבתי את אח שלי הגדול, או
את חברה שלו. על הרצפה היה לי שטיח מקיר לקיר בצבע ירוק בקבוק,
הקירות שלי היו צבואים בגווני סגול לילך משולבים בסגול כהה
יותר, המיטה שלי היא מיטה וחצי עם כיסוי מיטה של שלגיה ושבעת
הגמדים שכל גמד במקום הראש שלו יש תמונה של כל אחת מחברות להקת
הספייס גירלס (אני יודעת שיש פחות משבע, עשיתי כמה גמדים
תאומים סיאמיים והכל הסתדר). החדר שלי היה המילה הנרדפת לגן
עדן, אין עליו. הדלת של החדר שלי היתה מלאה בתמונות שלי ושל
החברים מביצפר, מהכדורסל וממועדון המעריצים של הספייס כמובן.
אבל כשנכנסתי לחדר באותו יום הייתי כל כך שפוכה מעייפות שבכלל
לא הבחנתי בכל זה. אבל דבר אחד עורר אותי מיד, היה זה התמונה
שנגלתה לעייני בשניה הגורלית שבה פתחתי את דלת חדרי (שדרך אגב
היתה אחת מהדלתות הבודדות שלא חרקו בבית שלנו). מולי החדר
המקסים שלי, עם השטיח ירוק בקבוק והקירות סגול לילך והמיטה עם
כל חברותי מספייס גירלס, הרוס. לא סתם הרוס, מושחט. מסתבר
שפריזלי החתול שלנו וכל החברים החתולים שלו מהרחוב נכנסו בחשאי
לחדרי ואיך אומר את זה בשפה נקייה? חירבנו את החיים שלהם בתוך
החדר שלי.

את פריזלי פגשתי לפני 4 שנים כשחזרתי הביתה ברגל מביצפר, הוא
היה כבר גור גדול ואבא של חברה של אח שלי הגדול אומר שהתעללו
בו כי הוא היה מאוד לא מחונך והיו לו לפעמים קטעים מוזרים אבל
חוצמזה אין עליו. אני והוא  זה סיפור אהבה ממבט ראשון. טוב
בעצם ממבט שני כי במבט הראשון שנתתי לו הוא ניפח את גבו בקשת,
סימר פרוותו והוריד לי סריטה מצלצלת לאורך כל הלחי הימנית שלי.
המראות והתחושה זכורים לי עד עצם היום הזה, באוויר עמד קולו של
רעש החריקה שהותירה סריטתו של פריזלי שבמזל לא פגעה לי
בעיניים.
זה אפילו לא רעש של חריקה אמיתית. יותר כזה כמו הרעש שמשמיע
גפרור כשהוא מתחכך עם קופסת הגפרורים לפני שהוא ניצת והופך
ללהבה מהפנטת.

הייתי המומה לראות את החדר המרהיב שלי ממולא בחרא של פריזלי
וכל החתולים שלו. רציתי פשוט למות במקום. אבל הכי קרוב שהגעתי
לזה היה לשחרר צווחת הלם חנוקה ולהתעלף קדימה היישר עם הפנים
לתוך הר קקי של חתולים. אח שלי הגדול וחברה שלו שבדיוק היו
באמצע מקלחת עם מים רותחים רצו לראות מה כל הרעשים.
אני לא זוכרת את כל זה אבל אני כן זוכרת מה ששמעתי, את החריקה
של הדלת באמבטיה כשאח שלי הגדול וחברה שלו יצאו משם, את
האי-חריקה של הדלת בחדר שלי כשהם נכנסו לחדרי שלי, את החריקה
של הדלת כניסה לבית כשהחברה של אח שלי הגדול יצאה ממנה בריצה
כדי להזעיק את ההורים שלה לעזרה, ואת הצעדים של אח שלי הגדול,
שלוש במספר, כשהוא התקרב אליי. הוא לא הגיע רחוק כי הוא החליק
על הכיסויי מיטה של שלגייה ושבע חברות להקת הספייס גירלס שהיה
זרוק על הרצפה וראשו נחבט בקיר הסגול לילך שלי.
קול התפצלחות ראשו לשני חלקים היה מלווה במין חריקה כזאת.
נשבעת לכם זאת היתה חריקה אמיתית. אני בטוחה בזה, מיד זיהיתי
אותה.
פייר זאת החריקה היחידה האמיתית ששמעתי בחיי.