הוא היה רגיל למראה, קצת מוזר, אבל מי לא "קצת מוזר" בימינו.
אף אחד לא ידע מי הוא, אף אחד גם לא ממש הכיר אותו. אלו שכן
הכירו אותו או שחשבו שהכירו אותו, היו מתעוררים יום אחד ומגלים
שהוא פשוט נעלם.
כך סתם, בלי לומר מילה, היה אותו אחד, שאפילו שם קבוע לא היה
לו, קם והולך בלי למצמץ. לא היה דבר שיקשור אותו למקום אחד, לא
היה לו אף אחד, הוא היה לבד.
אותו אדם היה, כנראה, האדם הבודד ביותר בעולם, זה ברור מכיוון
שאפילו את עצמו לא היה לו.
אפשר לומר שהוא היה מעין חיה, כולו אינסטינקטים, אפילו אישיות
לא היתה לו ואם היתה לו, היא היתה זמנית לחלוטין, היא היתה
אינסטינקט חברתי והיא היתה נעלמת ונמחקת ברגע שהיה קם והולך.
וברגע שאין לך אישיות ומשהו שמגדיר אותך, אתה כלום, אתה הכול.
ואכן, אותו אדם היה יכול לאמץ לעצמו איזו אישיות ואיזה סוג
התנהגות שבחר, שהאינסטינקט בחר. כי בשביל לבחור צריך רצון
ומטרה, אישיות וסולם ערכים ולאותו אדם לא היו כאלה.
למרות שאין זה נכול להגיד שלא היתה לו מטרה, היתה לו אחת ואחת
בלבד. לשרוד.
הישרדות היתה כל מעיניו, שכן כל רגע שהיה חי, היה רגע של
התעלות, של אושר. אכן היתה לו מטרה.
זה היה הבסיס למוזרות שלו, הוא ידע מה הוא רוצה והוא ידע איך
להשיג זאת, האינסטינקט ידע.
כך הוא חי, נע ונד ממקום למקום, מסתגל ומשתנה בהתאם לצרכים
הבסיסיים של המקום. הוא הסתגל בשביל לשרוד. הוא היה טוב בזה.
הוא, האינסטינקט, ידע מה צריך לעשות בשביל להשיג את המטרה, הוא
ידע אפילו יותר מזה. אנשים היו בשבילו, בשביל האינסטינקט, רק
משוואה, ואחת שעובדת.
והוא השתמש במשוואה הזו, היה לו כוח להשיג כל מה שהוא רוצה.
והוא רצה רק לשרוד.
והוא שרד.