הוא היה הכי טוב,
לא היה ספק בכך, בהתחלה אנשים פיקפקו בו ואמרו שיש טובים
ממנו.
הוא, הוא בכלל לא התייחס, הדבר היחידי שהוא אמר בתגובה היה
"אין מצב", מה שהיה כמובן גורר תגובת צחוק מהאנשים שמולו.
הם חשבו ובצדק כנראה שמי שהוא הכי טוב לא ישתמש במשפט שכזה
בשביל להסביר משהו, הם טעו.
והוא, הוא צדק, איך לא הרי הוא הכי טוב.
בכלל אותו אדם, אותו "הכי טוב" לא דיבר הרבה שכן לא היה לו מה
להוכיח, הוא ידע את האמת ולא ממש היה איכפת לו אם כל השאר
טועים, הוא אכן ידע, הוא ידע שהוא הכי טוב.
בכל הפעמים שכן ניסה לתת מחוכמתו לאחרים והם כמובן לא קיבלו
אותה שכן היתה זרה להם, תמיד היו אומרים לו "מאיפה אתה יודע?"
במין טון מזלזל שכזה,
היה הוא משיב באותה תשובה ממש, כל פעם מחדש "אני הכי טוב" וטון
דיבורו היה נחרץ ועם זאת רגיל לחלוטין.
ההפתעה הגדולה בשבילי היתה שבכלל לא התווכחו איתו, אנשים אשר
נוהגים להחשיב עצמם כיודעי כל ואינטלקטואלים בעלי שם עולמי היו
עומדים מולו, אותו "הכי טוב" ושותקים.
תמיד ההבעה על פני אותם אנשים היתה זהה, ההגדרה היחידה להבעה
הזו היתה "חידלון".
הם פשוט חדלו, הפסיקו כאילו "הוציאו להם את כל הרוח מהמפרשים",
הם פשוט לא היו יכולים להתמודד איתו הוא היה טוב מידי, הוא היה
הכי טוב.
זכורות לי כמה פעמים ספורות שאחרי אותה הפתעה ראשונית אנשים,
שהם בהחלט "טובים" אמרו לו "לא אתה לא, אתה לא הכי טוב" והוא
פשוט עמד שם מיצמץ פעמיים ואז תמיד היה אומר "כן, אני כן", כך
היה מסיים את הדיון סופית ושולח עוד אדם שבור לביתו.
החלטתי שגם אני רוצה להיות "הכי טוב" ולא משנה מה אצטרך לעשות
בשביל להיות כזה.
אז התחלתי לעקוב אחרי אותו "הכי טוב" לבדוק, לרשום ולחקות את
כל צעדיו, אכן נהייתי שונה ובהחלט הפכתי יותר טוב.
אחרי שלוש שנים של אימונים הפסקתי לעקוב אחריו ויצאתי לעולם
לבדוק את יכולותי, הצלחתי ולא סתם הצלחתי, הייתי כל-כך טוב
שהשגתי את כל מה שאני רוצה, רק דבר אחד הפריע לי.
כשאמרתי לאנשים את אותו משפט מפורסם "אני הכי טוב" זה לא עבד.
משהו פשוט לא עבד לי כמו שצריך, הם אולי שתקו ולא היה להם מה
להגיד אבל לא היתה את אותה הבעה, אותה הבעה של חידלון על
פניהם.
אבל אני לא אמרתי נואש, המשכתי להשתפר ולהיות יותר ויותר טוב,
זה לא עזר עדיין לא הצלחתי, משהו היה לא בסדר.
אז פשוט החלטתי שאני יותר מדי טוב בשביל להתעסק בדברים שוליים
שכאלה והמשכתי בחיי הטובים במיוחד, הם אכן היו טובים והאגו עלה
עד השמיים.
האגו שלי היה ענקי, איך לא הרי אני הרבה יותר טוב מרוב האנשים,
יש לי חיים טובים במיוחד, כמעט הכי טובים.... כמעט. זה לא
הפסיק להציק לי.
התחלתי להידרדר, זה התחיל מסיוטים בלילה ועבר להפרעות אכילה.
לא עברה שנה וכבר ירדתי מגדולתי שמכבר הימים והייתי סתם אדם
רגיל, לא עברה עוד שנה והפכתי לאפס.
אז כשהייתי בתחתית, כשהייתי טינופת המין האנושי, אפילו קבצנים
חסרי כל צחקו וירקו עלי, קמתי. ההחלטה נפלה בראשי.
כשהאגו שלי מנופץ וחיי שווים או שואפים לאפס המוחלט קמתי
והלכתי לבקש עצה מאותו "הכי טוב", וכשהגעתי שאלתי אותו "איך?
תגיד לי איך זה שאחרי כל-כך הרבה זמן שניסיתי להיות הכי טוב,
אחרי שלמדתי עליך הכל ועשיתי בדיוק אותו דבר, איך זה שלא הפכתי
להיות הכי טוב? תגיד לי בבקשה למה אתה הכי טוב ואני לא הצלחתי?
תגיד לי איך הופכים להיות הכי טוב!!!".

"נולדים ככה" הוא ענה.