הוא קרא לי תמיד המלאך שלו, שזה הפירוש העברי של השם שלי,
איינג'ל, אבל לא זו הסיבה. הוא תמיד טען שאני המלאך השומר שלו,
ושעוד הרבה לפני שנפגשנו הייתי באה אליו בלילה, כשהיו לו
סיוטים, ומוציאה אותו מהם בשלום. הסיוטים מעולם לא עברו לו,
אבל עם הזמן הם נהיו פחות תכופים - הוא טען שזה בזכותי - ואלה
תמיד אותם סיוטים על איך שאבא שלו נהרג במלחמת ששת הימים,
כשהוא היה בן שבע.
  גם השם שלו, יונתן, מאוד מתאים לו, כי הוא באמת מתנה משמיים
בשבילי.
  אני זוכרת כל רגע שלנו ביחד, מהשניה שנפגשנו, ועד אותו יום,
שאם ידעתי עד כמה משמעותי הוא יהיה, הייתי מנצלת אותו טוב
יותר.
  הוא ישן כל הבוקר, בזמן שאני קיפלתי כביסה ושטפתי את הבית.
זה לא משהו שאני בדרך כלל עושה, רק באותם ימים שיש לי את
התחושה המציקה הזו שמשהו לא בסדר או שמשהו רע הולך לקרות.
באותו יום ניסיתי להדחיק את התחושה ולהעמיד פנים שהכל בסדר,
כדי שלא יעזוב את הבית כשהוא מודאג.
  הוא רצה לנסוע בערב לפני, כדי שלא יצטרך לקום מוקדם כל כך
בבוקר, כי ההתנחלות שבה הוא עמד לעשות מילואים רחוקה מאוד
מאיפה שאנחנו גרים, אז הוא התכוון לבלות את הלילה אצל חבר שלו,
שגר יותר קרוב לשם. ההתנחלות הזאת היא מקום קטן ומסכן שמאכלס
שישה מילואימניקים ומתנחל עלוב אחד.
  כשנפרדנו, הוא ראה בעיניים שלי שאני מודאגת. "הכל יהיה
בסדר" הוא הבטיח. "אני יודעת", שיקרתי. הוא חיבק אותי חזק, נתן
לי נשיקה, ויצא.
  כששמעתי בחדשות שלושה ימים אחרי זה, שבהתקפה על התנחלות
נהרגו שישה אנשים, לא התייחסתי כל כך בהתחלה. הרי דיברתי איתו
בטלפון לפני כמה שעות והוא אמר שהכל בסדר. לא יכול להיות שקרה
לו משהו מאז.
  כשאמרו במבזק מאוחר יותר את שם ההתנחלות, הרמתי את הראש
בחדות ובהיתי חזק בטלויזיה. הקריין הודיע שששת ההרוגים הם
חיילי מילואים ויש ניצול אחד - מתנחל. למתנחל הזה אני לעולם לא
אסלח. שישה אנשים נהרגו בשביל להציל את אותו אדם, שערכו לא
גבוה מזה של כל אחד מהם.
  ישבתי בהלם מוחלט, מנותקת לחלוטין מהסובב אותי, עד ששני
הקצינים והרופא הצבאי, שעמדו ודפקו בדלת משך מפר דקות, וכשלא
עניתי נכנסו לראות אם קרה משהו, ניערו אותי מהטראנס. הם סיפרו
לי את מה שכבר ידעתי - בעלי מת. הוא לא יחזור יותר. אני לבד.
  השכנה, שראתה את החיילים ושמעה מהדלת את מה שקרה, נכנסה מיד
והתקשרה לאחותי שתבוא. היא, ובעלה ושני ילדיהם הקטנים נשארו
איתי עד אחרי השבעה, אבל בסופו של דבר הם היו צריכים לחזור
הביתה, ואני הייתי צריכה להתחיל להתמודד עם המצב, ולו למען
התינוק שלנו, שטרם נולד, כי כמו שיוני היה מתנה מאלוהים,
התינוק הזה הוא המתנה של יוני אלי.

     

  עברו 19 שנים מאז שנהרגת. עכשיו אתה המלאך השומר, ואני זו
עם הסיוטים. יונתן הקטן שלנו כבר גדול והתחיל את שירותו הצבאי.
הוא התנדב ליחידה מובחרת, למרות שביקשתי ממנו שלא. "אני חייב
את זה לאבא" הוא אמר לי. וכשראיתי אותך מביט בי מבעד לעיניו,
איך יכולתי להתווכח?



מוקדש לכל מי שאיבד אדם קרוב לו בשירות צה"ל או בפיגוע טרור