אתמול הייתי אצל ענבל, עישנו קצת נרגילה, פה ושם דיברנו על כל
מיני דברים, מה קורה איתה ועם גיא, איך אני שונאת את עומר, כמה
ששירלי כוסית, כמה אנחנו שונאות את העולם המסריח, ואיך בא לנו
לשבת בשום מקום, עם ג'וינט ביד אחת וכוס מרגריטה בשנייה ופשוט
להנות מהחיים לפני הגיוס המקולל הזה, שיו! כמה שאין לי כח
לצה"ל, פשוט אין כח.

בא לי חו"ל. בא לי לרוקן את המוח שלי, במקום זה הולכים לטחון
את המוח שלי בשטויות על הגנה לישראל... בסדר... אני בטוחה
שמאיפה שאני אשרת, שיהיה בדיוק הגבול בין הקרייה לקניון
עזריאלי, יהיה מאוד מאוד מועיל למדינה... לפחות אני אדע לפני
כולם על סיילים בקסטרו.
כן, ציניות כמו ששמתם לב... בזה אני מעולה, זה מאוד עוזר
להסתכל על דברים בנקודת מבט מלגלגת וככה פחות לצפות מדברים
טובים לקרות, כי הרי בעולם הציני שלי, זה רק אני נגד העולם
המגוחך והאטום...
קיצר... אני וענבל דיברנו ודיברנו וכבר הגיע בוקר, ונזכרתי
שאני צריכה להחזיר את האוטו לאבא שלי, כי הוא נוסע בבוקר ממש
מוקדם לעבודה.
שפוכה לגמרי, לקחתי שאיפה אחרונה מהנרגילה, קמתי באפיסת כוחות,
גררתי את המפתחות מהשולחן וקמתי בקושי, כמו זקנה בת שישים חולת
קצרת.
התחלתי לנסוע די מהר, כי בבוקר זה סבבה אין מכוניות והכביש
שלך, שומעת לי שירי בוקר שקועה במחשבות בוקר, וככה ספק ישנה
ספק נוהגת, הגעתי לסיבוב הזה כדי להיכנס לשכונה שלי, נסעתי די
מהר ולא הספקתי להאט, ובדקה התישעים עצרתי לעובד עירייה, די
זקן, גורר דלי אשפה. הוא הסתכל  עלי אדיש ועוד שנייה ולא הייתה
לו רגל מהמהירות שנסעתי והוא אפילו לא נרתע.
ואני מחייכת אליו ומסמנת לו לעבור מרגישה כמו איזה "מלכה
נדיבה" והוא אדיש. אפילו נראה עוד יותר מבואס, ממשיך לחצות את
הכביש שהמבט שלו מרוכז בריצפה, ואני חושבת לעצמי בטח לא היה
איכפת לו שאני אדרוס אותו.
מצאתי את עצמי דופקת את הראש בקירות של פרופורציה.
הרגשתי כל כך מטומטמת.