הוא היה צריך ללכת והיה קשה לנו להיפרד. אז הוא נשאר עוד קצת
ועוד קצת. הוא רק לא ידע כמה פעמים במשך הזמן הזה עמדתי לומר
לו שאני אוהבת אותו. ושאין לו מושג עד כמה. כמעט בכיתי. הוא
מצידו, הרגיש שעובר עליי משהו, שאני מוטרדת. הוא ניסה לדלות
ממני פיסות מידע אבל אני החלטתי, כל פעם מחדש, שאני לא מגלה
לו. אולי פחדתי שזה לא הדדי. אבל יותר מזה, לא רציתי לומר לו
ואז לראות אותו הולך. במשך אותו הזמן הייתי עסוקה בלאזור אומץ.
אזרתי כמות כל כך גדולה, שנדמה לי שאני הילדה הכי אמיצה בעולם
כרגע. אבל מסתבר שזה לא הספיק. לא בשביל לומר לו, בכל אופן.
אני לא יכולה להגיד שזה משמח אותי. זה בעצם גורם לי להרגיש מין
מועקה שכזאת, תחושה של החמצה. אבל עכשיו זה לא משנה. אני רק
מחכה לפעם הבאה שאראה אותו. אז - אני כבר אומר לו. אולי.