הקדמה עבור הקורא:
אל הקורא - אל ישאיר אותי ללא הכרתו.
יכתוב לי משהו משלו.
בחילופי שבויים זהירים מעין אלו
הנחמה סובבת בשתיקה את החדר
מפינה - לפינה
מפינה לפינה
ואינה מניחה לייאוש מקום להתיישב בו
לפחות לא לאורך זמן.


שיר עם בוא האביב:
אם התליין מתה.
הוא אינו מוצא סיבה להמשיך.
אם התליין מתה -
הוא מוריד את המסכה השחורה מעל פניו
ומתגלה
כשכן מתחשב וחביב בעל שלושה ילדים ועץ הדרים בחצר.
כשהאביב מגיע - העץ מתעורר
כפתוריו הלבנים מעבירים צמרמורות של ניחוח
שאין להתעלם ממנו.

לאבא:
אני מלקקת את השוליים המשוננים של נקב העדרך
[קליע בלוח של מתכת]
נדרשו לכך שנים של אימונים
על מנת שאוכל לבטל את חשיבותך ולמצוא את טעמך - מתוק.
יעידו על כך הצלקות הכחולות הארוכות העמוקות שעל לשוני.
רמז לחיי הקודמים בהם משל טעמו המלוח, הלא צפוי של הדם.

אריאל:
ריסי עיניה רוכסים את מה שקולה הלואט אינו מסגיר.
בפס חיוכה הצרפתי היא פוצרת את העורקים כולם, אחד לאחד.
על פרקי ידיה הדקים אני מאוזן כלוליין מהולם בחושך.
עיניה הקרות מזכירות שהגוף הוא נושה שאינו מפשפש במניעים.
בהמתינה תנגן מנגינה של רוח ומאחרי שקדנותי מסתתרת אימה.
לילה לילה אני ממית אותה. אריאל!
אך המיקצב  הפראי מזרים דם בעורקיה
ובאור האפור של הבוקר היא מתגלה סמוקה כשושנה יחידה
בלובן משי כריה.
אריאל!

כישוף:
בלילה של שריפות  יגורש האבק התובע: נשימה!
עם בוא הגשם ילקקו החושים את עצמם בחמדה.
אחד אחד יעטפו אותך שיריי כהרנוגים.
אין בי די כוח לאהוב אותך יעשה זאת עבורי -  הלילה.
הלילה! היורה כוכביו כחיצים. הסוקל ברקים.
כאשר תבוא הזריחה האדומה - בוא גם אתה!
שרוט וקרוע
ניצול לילה וסופה.