אומרים שלא טוב להחזיק בבטן, אבל אני עושה את זה גם ככה. אני
מחזיק בבטן כל החיים שלי. "הוא מתמודד כל כך יפה", הם היו
אומרים. מי ? כולם. אני באמת מתמודד יפה. ואז פתאום מתמודד יפה
הפך למחזיק בבטן, נשמע הרבה יותר שלילי, לא ? פתאום לסתום את
הפה כשצריך הפך לאיזה משהו אנטי סוציאלי. שילכו לעזעזל כולם
אני סוציאלי המון.  אפילו תמיד אמרו עליי שאני בן אדם מאוד
פתוח. בנאדם מאוד פתוח שמחזיק הכל בבטן, אבל בן אדם מאוד פתוח.
אני זה שמקשיב ועוזר לכולם. אני גם מאוד טוב בלשבור את הקרח,
זאת אומרת אני ממש מנפץ אותו, כי אני פתוח. לא מאמינים ? אני
אומר לכם, אחרי שאני שובר את הקרח נשארים רק אדים. לא סתם
אדים, אלא אדים כמו במקלחת נורא נורא חמה כשנורא נורא קר וממש
לא רוצים לצאת ואי אפשר לראות כלום באמבטיה מרוב.. נו, אדים.
שכותבים כלמיני שטויות באדים כמו, "אני אוהב את...". טוב זה
כבר ממש לא קשור.
כל העניין הזה עם להחזיק בבטן כבר הפך להיות פסיכו-סומטי. אני
לא אשקר לכם אם אני אגיד לכם שאני יכול להתאפק מלהשתין המון
זמן. כבר קרה שפשוט שכחתי שאני צריך להשתין, ולפני שהלכתי
לישון בלילה השתנתי את ההשתנה של הבוקר שקמים. באמת ! לא יודע,
פעם הייתי מתעצל לקום וללכת לשירותים, אבל עם הזמן זה כבר לא
היווה  בעיה. ההתאפקות הפכה לטבע שני. זה לא היה מפריע לי עד
שמישהו היה מעיר לי על זה, ואז הייתי נזכר. הייתי נזכר, שאני
ממש, אבל ממש חייב להשתין. אתם יודעים מה זה אומר נכון ?
הפרוסטטה שלי הפכה לעיסה מדממת. אבל למי אכפת, נכון ? אין אדם
אחד בעולם בלי בעיות בערמונית, ואם הוא אומר שככה אז הוא שקרן.
חוץ מזה, חייבים למות ממשהו. רק חבל שזה ממשהו בין הרגליים...
זה באמת חבל.
לא הייתי ככה תמיד, אתם יודעים. ת'אמת שהייתי מזיין את השכל לא
מעט בזמני... כן, כן, אני יודע שזה נשמע די מופרך, אבל באמת.
הייתי מתפלסף על ימין ועל שמאל. הייתי גם די טוב בזה. ממש
אפלטון קטן. טוב לא אפלטון, אבל בהחלט... דקרט. כן, הייתי ממש
דקרט קטן.
הכל בגללה. לא לא, לא הכל. אבל שחושבים על זה, ויצא לי לחשוב
על זה, תמיד היא הייתה אומרת לי שיש פעמים שכדאי לא לדבר
בהם... אבל זה בסדר, סך הכל גם אני אומר את זה לאנשים.
את האמת, היא, אם אני זוכר נכון, היא הייתה גם ממש אומרת לי
לסתום את הפה לפעמים... אבל זה הכל היה מאהבה. נו, אתם יודעים
איך זה. שאוהבים מישהו ורוצים רק לתת לו כאלו טיפים קטנים
לשיפור. זה יכול להיות הכל. מ- 'תזיז אותו גם למעלה ולמטה ולא
רק קדימה ואחורה', עד ל -'אולי כדאי שתסתפר'. סך הכל רוצים
לעזור נכון ? חבל להפרד בגלל שיש זין קטן ושיער ארוך. הרי אלו
הדקויות של החיים, מה שמשנה באמת זאת האהבה. יכול להיות שהיא
מעדיפה ורוד על לבן, גם יכול להיות שהיא חושבת שקעקועים זה ממש
סקסי, ושמכוניות אמריקאיות הרבה יותר אמינות מיפניות... אבל זה
לא שהיא מנסה לשנות אותי בכוח, היא רק רוצה... אתם יודעים,
להחליק עניינים.
כנראה שלהפרד ממני היה חלק מזה... זכותה. לא שזה הפריע לי, כי
זה כן, אבל זאת זכותה. יכול להיות שאני פשוט לא הבנאדם שהיא
צריכה למערכת יחסים רצינית. זה כמו הפעם הראשונה שתפסתי אותה
במיטה עם החבר הכי טוב שלי. היא סך הכל רצתה לנסות משהו חדש.
נו, אתם יודעים... להשאיר את הכל מעניין. להזכר כמה היא בעצם
אוהבת אותי. זה לא היה אישי נגדי. התמודדתי עם זה דווקא מאוד
יפה, הבנתי והקשבתי. זאת אהבה לא ? להבין ולהקשיב... בבטן.
בסוף התרגלתי לזה. זה מדהים כמה שזה מפסיק להיות מביך להגיד
שלום לחברה ולחבר הכי טוב שלך ( ולרוב החברים האחרים שלי
כשחושבים על זה... גם חלק מהידידות שלי... נו טוב ) בזמן
ששניהם מתנשפים ומזיעים על המצעים שקנית לה לכבוד יום השנה
השני שלכם. סאטן. מתנת פיוס, אחרי שהערתי לה על זה שהיא דפקה
לי את האוטו... יא אללה, איך היא התחרפנה. אבל באמת שלא הייתי
בסדר... ככה סתם להפריע באמצע העיתון... יש זמן ומקום לכל דבר.
ככה אמא שלי הייתה אומרת. אישה חכמה. בגדה באבא שלי וברחה לו
עם כל הכסף והשאירה אותו לבד ועני, אבל ממש חכמה. היא ואבא שלי
היו ביחד המון זמן, משהו כמו 30 שנה. אין אישה שמחזיקה כל כך
הרבה זמן במערכת יחסים מבלי להיות חכמה. אישה נפלאה, למרות שלא
שמעתי ממנה כבר שנתיים... בערך ממתי שהיא עזבה את אבא שלי,
ושההיא עזבה אותי... היה נחמד אם היא הייתה טורחת לדבר איתי,
אבל זה בסדר, היא השאירה פתק. תמיד הייתה מתחשבת.
ישבתי ככה וחשבתי בדירה שלי, סוניק יות' בוקע מהמערכת ועשן
אופף את האוויר. דפדפתי לי בעיתון באיטיות. על היד בלט הקעקוע
שעשיתי אז, נחש מחרבן על כבשה שאוכלת עיתונים. משהו באמת
מיוחד. פתאום נחו העיניים שלי על שם מוכר... מנחם... היי, זה
השם של אבא שלי, מה הוא עושה כאן ? מודעת אבל ?! ממתי העיתון
הזה בכלל ? לפני יומייים ??!!! זינקתי בזריזות מהכסא שלי,
חטפתי את מעיל העור החום שלי מהקולב ליד הדלת וטרקתי את הדלת
הוורודה מאחורי. התנעתי וטסתי. המכונית זינקה קדימה ושעטתי אל
עבר בית העלמין, כשהסמל של קרייזלר מפלח את האוויר בחזית מכסה
המנוע.
אחרי כמעט שבע תאונות ובערך מאה צפצופים הגעתי לחנייה של בית
הקברות. חניתי, ורגע לפני שיצאתי נתתי מבט במראה. נראיתי
זוועה... לא מגולח, עם גופייה לבנה ושער פרוע... אפילו כיפה לא
הייתה לי... לא משנה, לא משנה. העיקר לראות. רצתי החוצה
ונכנסתי דרך שערי הברזל הגדולים של בית הכנסת. קלטתי את האיש
שמטפל בקברים ושאלתי אותו על אבא שלי. הוא רצה שאני ארענן לו
את הזכרון, אז ריעננתי אותו עם 20 שקל... בן זונה זקן. אחרי
ההתגלות המדהימה שהייתה לו, אחרי שהוא הכניס את הארנק שלו
לכיס, הוא הואיל בטובו לספר לי איפה החלקה של אבא שלי. התרחקתי
ממנו בהליכה מהירה בעוד הוא צועק לי "מה עם כיפה ? רק 10 שקל
!" "זה בסדר !" עניתי לו, וזרקתי את כף ידי השמאלית על הפדחת
שלי. אני לא מאמין... אני לא מאמין שאף אחד לא התקשר אליי...
קוס אמוק, זה אבא
שלי ...
הגעתי לאזור עם כמה תילי בוץ טריים למראה ( מוות טרי... ).
העיניים שלי התרוצצו כמו מטורפות בארובותיהן בין השלטים הקטנים
דמויי הצלב על הקברים החדשים, עד שמצאתי את השם של אבא שלי
מרחוק. מישהו עמד שם, בוכה. לא ממש זיהיתי. התקרבתי באיטיות אל
האדם עד שזיהיתי שזה דוד שלי חיים. בוא'נה, לא ראיתי אותו
שנים... הוא הזדקן... "חיים ?", שאלתי בשקט. הוא הסתובב אליי
בהפתעה, ראה אותי ועיניו נפערו לאט לאט, אבל בטוח בטוח לגודל
של אפרסקים. "אודי ? אודי'לה ? כמה טוב שבאת !!!", הוא התקרב
אליי ובעיניים דומעות חיבק אותי ( חנק...) ונישק אותי עם
הלחיים המזוקנות שלו על הלחי איזה שבעים פעם. "למה באת רק
עכשיו ? הלווייה הייתה אתמול !", "ללא... לא ידעתי. אף אחד לא
אמר לי...", "ניסינו אבל לא השגנו אותך. אוי אודי הוא הלך
מאיתנו..." הוא אמר ופרץ לי בבכי על הכתף. די מביך. אבל עמדתי
בזה יפה מאוד. כמו גבר. הסתכלתי על ערימת הבוץ האומללה הזו,
בעוד גבר מזדקן מרטיב לי את הכתף. זה מה שנשאר ממנו ? ערימה
מסכנה של בוץ... אפילו לא ראיתי אותו לפני שהלך. והוא, הוא
אפילו לא השאיר לי פתק... רק מודעה בעיתון. כמה חסר
התחשבות."איך זה קרה ?", שאלתי את העיסה הרוטטת שרבצה לי על
הכתף, "סרטן הערממונית. הוא סבל המון זמן... אבל הוא היה אמיץ.
לא התלונן אף פעם, עמד בזה כל כך יפה. דבר איום לדבר אחד
קטן..." , "כן", עניתי לו מהורהר.
פתאום הכל יצא לי. אלוהים רק יודע מאיפה זה בא, אבל כשזה בא זה
התפרץ. נזכרתי בכל הזמנים שאבא העביר איתי בחדר, בגן
השעשועים... כשראינו סרטים ביחד. תמיד זה היה גם באו לתקן לנו
את המקרר. אבא אמר שהוא לא סובל את הרעש של החשמלאי אז הוא
תמיד לקח אותי החוצה. מעניין שלאמא לא היה אכפת מהרעש, כי היא
תמיד נשארה... והמקרר שלו התקלקל המון... איזה שלוש פעמים
בשבוע... אבל אנחנו תמיד היינו מסתובבים, אוכלים גלידה ורואים
סרטים... אהבתי את אבא שלי...
דמעה החלה לבצבץ לי מהעין, ותוך שניות, ממש שניות, פרקתי הכל.
בכיתי. בכיתי כמו ילד בן חמש. לא בכיתי ככה כל כך הרבה זמן...
דוד שלי, שמע אותי בוכה, ובכה עוד יותר והפכנו למאין מערבולת
של מים מלוחים, נזלת וקולות מסכנים. זה היה כואב, כל כך כואב.
אבל משחרר. פתאום כל הרגשות שלי, אלו שנשארו למטה למטה כל
השנים, יצאו מהלב שלי כמו מתיבת פנדורה. אחזתי לו במעיל כמו
שלא אחזתי בכלום כל ימי. בן אדם בן 60 תמך בי... ובכיתי,
וכעסתי ובכיתי ושמחתי , אבל יותר מכל הבנתי.
לא יודע כמה זמן עמדנו שם, אבל כשחזרנו למגרש חנייה כבר היה
חשוך. נפרדנו תוך כדי שהבטחתי שאני אראה אותו בסיום השבעה
והשלושים, ונכנסתי לאוטו. ישבתי שם בלי להרגיש כלום, חושב.
פתאום הרגשתי משהו (גם בשלפוחית...) שלא הרגשתי הרבה מאוד
זמן... זעם. על עצמי שנתתי לכולם לדרוך עליי ככה, זעם על
החברים שלי ששכבו עם החברה שלי, על המתדלק שלא החזיר לי את כל
העודף (הייתי צריך להגיד לו משהו...). אבל יותר מכל, זעם עליה.
פתאום היה כל כך ברור מה אני צריך לעשות... דחפתי את המפתח
לסטרטר, הנעתי וטסתי משם. נהגתי כמו מטורף, ונראה לי שכמעט
דרסתי איזה זקנה, אבל זה לא היה משנה. דברים פעוטים כמו הליכון
שפוגע לי בשמשה הקדמית לא יפריעו לי עכשיו. עכשיו אני קובע.
עצרתי את האוטו בחריקה אדירה מול הבניין שלה, כיביתי ויצאתי.
עליתי לאט אבל בטוח לקומה העליונה ודפקתי על הדלת משמאל.
"רגע", שמעתי אותה צועקת מרחוק. שמעתי קול של גבר, ורגליים
יחפות מתקרבות לדלת. היא פתחה את הדלת כשלגופה חלוק משי אדום,
כולה מפוזרת ורטובה. "אוש, אודי זה לא הזמן...", היא אמרה
והחלה לסגור חזרה את הדלת. כנראה שהיא לא צפתה שאני אבעט בדלת
כי זה פחות או יותר פגע לה באמצע הראש. היא נפלה אחורה בצעקת
שבר ונכנסתי. נראה כאילו שהיא מתאוששת מהמכה, יכול להיות שהיא
גם סיננה כמה קללות אבל לא ממש הקשבתי. "אודי, חתיכת מטומטם...
למה זה היה טוב... אודי ? אודי מה את עושה ?! אודי, לא ! אההה
!!!". כנראה שהיא גם לא ציפתה לזרם שהכה בה. זרם ארוך וצהבהב
של שחרור. "גועל נפש !!" , היא נחרדה וקפצה לרגליים. אויש, היא
החליקה על השלולית ונפלה עוד פעם. די מגעיל שחושבים על זה, אבל
בוא'נה כנראה שהתאפקתי די הרבה זמן כי אחרי שהיא עוד הספיקה
לברוח למקלחת הספקתי להרטיב קצת את המיטה שלה, את החבר שלה
ולכתוב את השם המלא שלי שלוש פעמים על השטיח הפרסי בסלון. צהוב
בהיר. אבא היה מתגאה בי, שתיתי כמו שצריך. הבת זונה.
רכסתי חזרה את המכנסיים שלי, הספקתי לשמוע אותה מקללת מאחורה,
תמיד הייתה לה אחלה אקוסטיקה בשירותים, שמעתי אותה עד שממש
יצאתי מהבנין. הרגשתי טוב כמו שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן, יכול
להיות שמעולם. עמדתי לחזור לאוטו שלי, כשקלטתי את האוטו שלה
חונה בחוץ. לא יכולתי שלא לשים לב לחלון הגג שהיה פתוח. "באמת,
כשאני חושב על זה... המון זמן לא חירבנתי...", אמרתי לעצמי.

עכשיו עם זה, באמת התמודדתי יפה.

ר.ב.ט  1999