"אני מטורפת, מטורפת על הגשם" אמרה ונשקה לזגוגית, "מטורפת
אינדיד" מלמלתי חרש, "שמעתי את זה", נבחה עלי המטורפת, "אני
יודעת מה אתה חושב". אם הייתה יודעת הייתה מתעלפת, הרמתי גבה
בלוק של  מה-את-רוצה-ממני,
"אתה יודע מה אני הכי אוהבת?" - ללקק קרפדות?, הנהנתי לשלילה.

"להתחפש".
כן, ואני בטוח שזה נדיר אצלם במוסד. "יופי" מלמלתי בחוסר
סבלנות. הרי אם יש משהו שאני הכי שונא זה שיחות שמתפתחות
באוטובוס, ועוד ב-7:00 בבוקר. את השינה המתוקה שתכננתי לעצמי
היא כבר הרסה לי, לפחות אשתף פעולה עם הכסילה וכך אולי אעביר
מספר דק'.
"אני מתחפשת ללחמנייה של בורגר ראנצ'", לא הצלחתי להסתיר את
המבט המבועת שעיטר את פני. "סתאאםםםם" (!!!) צווחה בקול
מתגלגל...  שאת מצחיקה התעלפתי לעצמי. היתכן כי בעוד שאר
האנושות נרקבה בתור למוח היא חיפשה..."סוכריות קופצות?!" ניתרה
עלי האינוולידית, איך  א-נ-י  לא חשבתי על זה. שוב הנהנתי
לשלילה, מה שלא הפריע לה לנסות לדחוב לפי סוכרייה חצי מצוצה
ועליה בליל  צבעוני של סוכריות מקפצות. "את נורמאלית?!" נבחתי
עליה, "אמממ... אני ילדה קטנה וקצת מטורללת", בפרץ של כנות. לא
נכון, את?  מטורללת? איך לא שמתי לב?! עיוותתי פרצופי משל הרגע
צפיתי בכלב נדרס.
מולי ישבה ילדה חמודה עם עיניים מחייכות, לחיים וורודות,
שיניים כמו של שפן ושיער אדום.
היא טלטלה את רגלייה הקצרות אשר היו גרובות גרבי-ברך בצבעים של
שחור וירוק זוהר, על מותניה  הונחה חצאית טוטו מרושלת וקצת
מלוכלכת. וכך, עם סוכריות קופצות ביד אחת ופרח ביד השניה ישבה
הטורללה וזיינה לי ת'שכל, בכיסא לידה הונח תיק פלסטיק קטנטן
וורוד.
בשלב מסוים פתחה את התיק והוציאה משם צעצוע ירקרק איתו החלה
להפריח בועות סבון לתוך חלל האוטובוס.
זה היה אחד מהרגעים הנדירים בהם ייחלתי כי יצמחו לי ניבים בהם
אשתמש בכדי לגאול אותה מיסורייה. "יש לי כלב קטן ושעיר", מסכן,
"הוא יותר דומה לעכברוש לדעתי" אני לא אתפלא אם היא מגדלת
עכברוש אומלל אשר לא מבין על נפשו ותוהה על מר גורלו.
"אמממ... אני אוהבת את החברים שלי" אני משוכנע כי ביום בו
ישתחררו הגורילות מהטיפול ויחזרו לספארי הם יאהבו אותך גם.
"במיוחד את אביגיל שעברה ללונדון לפני שנה" מסכנה, בניגוד
לעכברוש, שלא אתפלא אם מנסה להזדכות על נפשו מדי יום ביומו, לה
היה מספיק שכל לנוס על נפשה לאי הקריר והמבודד.
התחנה שלי מתקרבת ואני דיי התחלתי להנות מהטימטום שלה. משהו בה
גרם לי לצחוק. היא הסתכלה על  העולם בצורה הכי וורודה שאפשר,
לא ברור איך, במהלך הנסיעה עברנו ליד הספארי, שתמיד נראה לי
כבזבוז זמן יקר וכסף לא פחות, התפעלותי  מחיי המין של
ההיפופוטם המצוי נקטעה ע"י צרחה איימתנית "חיות בחינם חיות
בחינם". בכל זמן אחר הייתי תר אחר מקום קבורה הולם בו אוכל
להסתיר את עצמי לנצח פן יראוני בחברת הפסיכית, אבל משום-מה
הפעם בחרתי להדחיק את ההלם ולהסתפק בחיוך מנומס.
הסתכלתי מבעד לחלון מנסה לראות קצת חיות בחינם, אף פעם לא
חשבתי על זה, חיות בחינם... חחחה מצחיק. "אני מטורפת, מטורפת
על הגשם" אמרה בשקט, "גם אני..." המשפט נקטע לי כשהסתובבתי
לחפש אותה, היא לא היתה שם. התחלתי לחפש אותה בתוך חלל
האוטובוס, אולי עברה מקום והלכה לשגע מישהו אחר? הרי זה לא
הגיוני, האוטובוס אפילו לא עצר, היתכן כי נטרפה עלי דעתי?
שפשפתי את עיניי וסובבתי את הראש בטירוף משהו, אולי מתחבאת לי
המאותגרת, אפילו את שמה לא הספקתי לקלוט. על החלון אותו נשקה
נשארו תבועות שפתיה, והמילה "כרמל". כרמל... מתאים לה השם
הזה... כרמלה, כרמלי, כרמלו'ש, אני ממש מחבב את הילדה הזו.  
אבל איפה היא?
מצחיק, גם לי היה כלב שעיר כשהייתי קטן, וגם הוא היה די דומה
לעכברוש...
מיד כשהגעתי לבסיס כמדי בוקר זינקתי לשק"ם לקנות סוכריות
קופצות והתיישבתי במשרד שלי, מביט מהחלון ומחייך לעצמי כמו
אידיוט.  
"אני מטורף, מטורף על הגשם..."  מלמלתי.