את נפגעת מהכתיבה שלי,
אולי, כי פעם כתבתי מהלב.
היום אנשים מוקירים דברים מסובכים.
ואני, אני חיי לי חיים פשוטים,
אז בשביל להשתלב אני נדבק לכיסא,
כותב על דברים שאני לא מבין.
על ריקנות ושנאה, על כאב והשפלה.
בעוד שאני מלא באהבה אלייך.
אני אוהב את המילים הרכות שנהגת לומר לי...
למרות שהיום את יותר צועקת וקשה.
יש לך המון לחצים אז אני נאחז בזיכרון,
בינתיים.

                                       

אני זוכר מאהבה, את הריחות וההתכרבלויות שלנו...
היום בשביל לחבק אותך אני צריך לבקש רשות.
כי את לא תמיד במצב רוח הנכון.
את זוכרת הציור שציירת במיוחד בשבילי, בפיציריה ההיא ברוטשילד
בת"א?
למטה נמצאת החתימה שלך, למעלה התאריך.
ה-19.8.02, היה לילה טוב.
זוכרת איך היינו נהנים בסופי השבוע שלנו יחד?
פעם בבסיס, פעם בצפון, פעם בבית שלי, פעם בבית שלך.
היום, את נעלמת לי לסופי שבוע...

לא, אני לא כועס, הרי היו לך התחייבויות קודמות.
קצת מאוכזב, אבל לא כועס.
את צריכה זמן ואני צריך אותך.
אז אני אמשיך לכתוב.
בלי חרטות, לא כמו פעם.