21/05/02

אנשים חושבים שהם יודעים הכל טוב יותר מאחרים בסביבתם, גם אני
כזו, אבל ביודעי את חסרונות המין האנושי הגדולים ביותר
(לדעתי), אני משתדלת שלא להיכנע להם. הגעתי לבית הספר, דבר
שלאחרונה נדיר למדי, לא דבר פשוט להסביר.
ראיתי פנים שלא הולכים הביתה כל יום לערוך חשבון נפש עם עצמם,
אנשים כאלה שיביטו עליי, גם אם באיכפתיות, גם אם לא, ויעבירו
ביקורת וישפטו אותי, כאילו הוכרע כבר גזר דיני, בלא כל יכולת
שלי לבקש חנינה, ובלא ידיעתם של הפוסקים את נסיבות המקרה. אני
לא יכולה לומר שאני לא מבינה, משתדלת, אבל גם הצד השני צריך
להגיע לידי הבנה שאולי הדברים, לא אולי... בעצם בטוח, הדברים
הם אף פעם לא כפי שהם נראים על פני השטח.
ואולי, אני, גם בלא טרחתם לגרום לי לרגשות אשם, מרגישה לא טוב,
ויודעת לבד, בלי עזרה נדיבה, שפישלתי, אך שלא כמותם, אני מבינה
שהחלקתי, זה קורה וזה אפילו מאוד אנושי, ועכשיו אני מנסה
להתרומם ולעמוד שוב על הרגליים, ואם לומר אני מצליחה לא רע עד
כה, ניכר שיפור. לפעמים צריך לגלות יותר הבנה, במיוחד כשלא אתה
הוא ההולך בנעליים האלה, כשאתה לא יכול להבין מה עובר בראשו של
אחר, ואתה יודע מה? אין לך שום זכות בעולם לשפוט.
אני אמשיך לכתוב מילים חסרות משמעות, ולכתוב במחאה, אבל זה
טיבו של עולם, המציאות פעמים רבות טופחת בפנים וצריך לדעת
להתמודד, אני לומדת.
זומנתי היום לשיחה אצל רכזת השכבה, יחסי עימה מיודדים, והנה
היא יושבת בכיסא מולי, ומטיחה האשמות חסרות שחר, שאין להן כל
ביסוס, אני בת 17.5 החיים הם שלי, אני אלמד להסתדר איתם, ואלמד
לעשות שגיאות ולתקנן, בכל אופן הגה הניווט נלקח לי מהידיים,
אני ממש כועסת, לא קיבלתי כל אזהרה מוקדמת, אני אדם עם ראש על
הכתפיים, ואני מסוגלת לדבר (מי היה מאמין), ניתן היא לזמן אותי
לשיחה, לתת לי להתמודד עם המצב שיצרתי במו ידי (בלי שליטה, אבל
בכל זאת...)
ולתת לי הזדמנות להוכיח את עצמי כאדם.
(הערה:
היא זימנה אותי כדי לומר לי להביא את ההורים בגלל בעיית
חיסורים שאם רק הייתה שואלת אותי, הייתי נפתחת אליה בלי שום
בעייה וגורמת לה קצת להבין, מלבד העובדה שאמא שלי ידעה על הכל,
לשבת בחדר מותקפת מכל הכיוונים זו חוויה ממש לא נעימה, אני גם
מטבעי לא אוהבת להיות תלויה באנשים אחרים, ושאנשים אחרים
מתערבים לי בעניינים, אני לא אוהבת לא לשלוט על החיים שלי
למרות שהיום אני מבינה שבאותה תקופה באמת  לא שלטתי בחיים שלי,
כי לא הצלחתי, לא הייתי חזקה מספיק, ובאמת לא השארתי כל ברירה
להתערבות חיצונית).

אז מה קרה???

אני לא יכולה להצביע על דבר אחד, אני לא כל כך יודעת... אני
יכולה רק לשער...

(1)
אולי ראיתי את הגלגל המסתובב הזה שלא עוצר (החיים), לא נותן לי
לראות מספיק ולחוות, והכל, כל כך מהר, עוד מעט צבא, והכל נגמר
(חיי המסגרת), החיים האמיתיים עומדים בפתח, נלחצתי...

(2)
אולי המצב סביבי משפיע עליי, הארץ הלוחמת, המשפחה הנלחמת (במצב
הכלכלי), הסביבה שרועדת בלא כל ביטחון, אני אדם שזקוק לביטחון
מוחלט.

(3)
או אולי, המצב החברתי, יש לי הרבה מכרים וחברים סה"כ, אבל
הדברים לא כמו פעם שהיה לי המקום הזה, שתמיד יכולתי לחזור אליו
"הביתה", רשת הביטחון שלי. ועכשיו, אני מכירה ומסתובבת, אין לי
מקום משלי, מקום מסוים, כזה שיעניק לי את הביטחון הזה, שאני כל
כך זקוקה לו בחיי.
(עד היום הייתי בכל מיני חבורות של אנשים, עכשיו יצאתי מחבורה
שלא התאימה לי יותר והתחלתי להתחבר לאנשים יחידים ממקומות
שונים).

(4)
אולי זה הכל, ובנוסף "חרדת המבחנים" שלי, יקירתי, שנורא תורמת
לי לביטחון, מילת המפתח.
על הביטחון, ידידי הטוב, עליו אני צריכה לעבוד, כי הוא הדרך
שלי לעלייה.


הערה: בסופו של דבר הסיבה העיקרית לכל הבלאגן, בנוסף לכל
הפתרונות שהצעתי כאן הייתה אחרת, גיליתי אותה מאוחר יותר והיא
המפתח שלי לעצמי.