לנועה, שמעולם לא פגשתי, אך טעמה על שפתותיי...

Part I: Adagio sostenuto

הוא:
קוראים לה נועה. לפגישה הראשונה ההיא שלנו קדמה החלפת
אימיילים, ושיחות טלפון, אבל אתם יודעים איך זה - עד שנפגשים
לא יודעים אם יש או אין קליק. ידעתי בערך כיצד היא נראית לפי
תיאורה שם באתר ההכרויות: קטנת קומה, רזה-חטובה, בעלת שיער חום
ארוך, מתולתל, ועיניים תכולות - אבל זה לא באמת אומר הרבה.
בניתי לי את דמותה בדימיוני בהסתמך על התיאור הפשטני הזה, כך
שיתאים בעיני רוחי לקולה.
רגע לפני אותה פגישה ראשונה: צילצלתי באינטרקום. כשירדה למטה,
נתגלתה במלוא תפארתה. כל כך עדינת איברים, משדרת בכל תנועה שלה
כל כך הרבה נשיות, עדינות ועוצמה גם יחד. תוי פניה רכים ויפים,
מאופרת מעט, חיטוביה מלטפים בחוצפה את הבגדים שלבשה. גופיה
שחורה, מכנסי ג'ינס כחולים, צמודים, סנדלים אלגנטיים, אך
פשוטים. עורה בלט בבהירותו מול בגדיה, בכל מקום בו נחשף; עור
בוהק, חלק, שמתחמק אל מתחת לבגדים, שלמותו מפתה את העיניים
ללטף אותו ליטוף אסור.
כל כך יפה... פחדתי שיותר מידי יפה בשבילי. עיני נפגשו בעיניה.
ידעתי שעד לפני רגע גם הן סקרו אותי, וחששותי נמוגו כשמבטינו
נפגשו, והיא שלחה אלי חיוך רך ולבבי, עיניה מחייכות איתה. איזה
חיוך, נמסתי.
"היי!" אמרה. "מצאת את הדרך בקלות?" שאלה.
"כן" עניתי מעט במבוכה. נזכרתי שסיפרתי לה בטלפון על אותה
תחרות ניווט בה השתתפתי. כן - הגענו - הקבוצה שהייתי בה - לקו
הסיום - קצת לפני שעמדו לצאת לחפש לאן נעלמנו. הסיפור הזה
הצחיק אותה, בשביל זה סיפרתי אותו, בעצם. יש לה צחוק מתוק כזה,
ממכר, מתגלגל, זורם.
"לא טעיתי בדרך. כמעט." אמרתי.
"העיקר שהגעת." אמרה וחייכה.
"איך הלך היום באוניברסיטה?" שאלתי.
והיא סיפרה, והשיחה זרמה. וגם כשקצת נתקענו - זה לא שינה
בכלל.

מאז אנחנו יחד. מצאתי שותפה לדרך. לחלומות. לחלומות לשנות
בעולם הזה. שנינו פעילים למען השינוי; לשחרור בעלי החיים מעולם
של בני האדם, ולשחרור בני אדם מעולם של בני אדם אחרים.
וכך זה עדיין, מהרגע הראשון: ללמוד וללמד, לעורר השראה ולהיות
מושרה, לעמוד יחד אל מול עולם אדיש, באותם קרבות אינסופיים.
להיות חזק, להיות מחוזק, אבל תמיד - להיות נאהב. קבלה מוחלטת.
לתהות יומיומית על דילמות של קיום ומהות. לנצח ביחד נצחונות
קטנים, וגם להפסיד לא מעט - אך לדעת ששדה הקרב לא יראה עוד
לעולם כפי שנראה אתמול, משום שקרב כבר ניטש בו.

היא:
קוראים לו שי. ומי היה מאמין שאמצא אותו דוקא באתר הכרויות...
אבל אחרי שהבנתי שהסטטיסטיקה לא ממש לטובתי בכל האמור ללפגוש
מישהו כלבבי מבין האנשים המעטים שפוגשים ביום יום - החלטתי
לנסות. זה היה ממש מייאש למשך תקופה. כתבתי שאני מחפשת מישהו
שהוא צמחוני (לפחות...) ואינספור בחורים פנו אלי תוך הצהרה
ש"הם לא צמחונים, אבל הם נורא אוהבים חיות". כוונותיהם היו
טובות, בטוחני, אבל זה היה ממש מתסכל. כתבתי להם שזה ממש מהותי
בשבילי, ובאיזשהו שלב הרגשתי שאני מתפוצצת, כי כל אחד מ"אוהבי
החיות" הללו, אוהב חיות מסויימות כי הן חמודות, וחיות אחרות
בתוך הצלחת, צלויות, ועם בזיליקום. פשוט כאב לי כל פעם מחדש
לקרוא על "אהבת החיות" הזו, ולהבין שהם בחרו במשמעות של המילה
"אהבה" שממש לא הייתי ערה לה קודם... וטוב שכך.
היו בין לבין כמה בחורים צמחונים שהתכתבתי איתם, אבל די מהר זה
פשוט גווע.
ואז הוא הופיע. מהרגע הראשון לשונו היתה אחרת. משהו מאוד לא
קונפורמיסטי. מאוד רהוט. פתוח - אבל דעתן. הוא לא פחד להודות
בחולשותיו, ואף לצחוק עליהן, לא היה גאה, וזה מאוד דיבר אלי.
אני לא אוהבת מאצ'ואים. אומרים שהקופסא ריקה למחצה עושה הכי
הרבה רעש - וכל כך הרבה רעשנים כבר פגשתי בחיי. והוא היה בדיוק
להיפך. כל כך שקט, לעיתים אפילו לא בטוח בעצמו, אך בכל פעם
שגיליתי עליו משהו - זה היה כל כך ענייני, עמוק, אמיתי, ובעל
עוצמה. כמעט שהתאהבתי בו עוד לפני שנפגשנו. A diamond in the
rough.
בפגישה הראשונה, כשירדתי למטה, הייתי קצת בלחץ. גם קצת פחדתי
להתאכזב, למרות שראיתי תמונה שלו. אולי אפילו יותר פחדתי
לאכזב, כי הוא לא ראה תמונה שלי אף פעם, ולמרות שהרבה החמיאו
לי על איך שאני נראית - זה עניין של טעם, ואי אפשר לדעת...
למען האמת ההתלהבות שלי היתה כבר קצת מעבר למה שרצוי לאור
העובדה שטרם נפגשנו. "היינו צריכים להפגש יותר מוקדם" - חשבתי.
"אם סיפרת לחברות שלך שמצאת מישהו כזה חמוד באינטרנט עוד לפני
שפגשת אותו - סימן שהרגשות שלך התבשלו יותר מידי זמן".
הגעתי לסיבוב האחרון בגרם המדרגות. דמותו הופיעה מעבר לקיר.
וואללה חמוד. פעם ראשונה ראיתי אותו עם המשקפיים. חזות
אינטיליגנטית כזו. רזה, אבל בעל מבנה מרשים. שרירים מעוצבים
כאלה, לא גדולים בגודל, אבל מתוחים, בנויים ליצירת דמות
גברית-נערית. הוא הבחין בי, וראיתי איך הוא מודד אותי במבטו,
לאט. חברה שלי אומרת, שכמה שיותר לאט - כך זה מעיד שמה שגבר
רואה יותר מוצא חן בעיניו. וזה באמת היה לאט. חייכתי - גם מתוך
איזו אבן שקצת פחות לחצה על הלב, וגם מתוך כך שבמרחק הזה כבר
יכולתי לראות את עיניו - חומות, חמות, הייתי אומרת - מרגשות.
אמרנו "היי".
"מצאת את הדרך בקלות?" שאלתי. "כן", הוא ענה. "כמעט לא טעיתי
בדרך". חייכתי. איזה מצחיקון. תמיד חשבתי לעצמי, שהגבר היחיד
שאני רוצה הוא כזה שלא יפחד להודות שטעה בדרך.
דיברנו כל הערב, ולא הרגשתי שהזמן עובר. וגם צחקנו הרבה. עם כל
הרצינות שלו יש לו הומור ציני, הורס, לעיתים שחור משחור, וצחוק
מאוד חם.
מאז אנחנו ביחד. לא חשבתי שאפשר להיות מסור כל כך כפי שהוא לי,
ואני לו. לא חשבתי שאפשר להתמסר כפי שהוא מתמסר לי ואני - לו.

Part II: Allegretto

הוא:
בפגישה השניה שלנו, אני זוכר שהחלטתי שהגיע הזמן לדבר על זה.
הזכרתי את זה בחטף כבר בכרטיס שלי באתר ההכרויות, אבל שמרתי על
עירפול, כזה שיש בו רמז, אבל לא יותר מזה.
באימיילים שהחלפנו, ובטלפון, דיברנו באמת על המון דברים.
משותפת לנו אידאולוגיה בוערת, וזה נפלא. ראיתי דברים שכתבה
בפורומים בחו"ל, העוסקים בפוליטיקה, זכויות אדם, ובעלי חיים.
אין עליה, חבל על הזמן. הבחורה הזו פשוט מעוררת הערצה. עם כל
כך הרבה שכל, ועם כזה לב ענק...
אני לא חושב שאפשר להיות יותר רציני ממה שאני כלפיה. אבל לדבר
על מין ומיניות... זה עוד לא... קצת פחדתי להרתיע אותה, במיוחד
לאור מה שיש לי לומר. עכשיו, אני חושב שזה כבר די ברור שלא אני
ולא היא לא כאן רק בשביל סקס. וכל שנשאר הוא לקוות שהיא תגלה
סקרנות להעדפות האקזוטיות הללו שלי...

היא:
אני זוכרת עוד את התחושה ההיא, כשראיתי לראשונה את הכרטיס שלו
באתר ההכרויות. הדבר הראשון שכתב היה שהוא טבעוני, וזה כבר
עורר בי עניין - גם כי גם אני טבעונית, וגם כי הדבר הראשון
שכותבים הוא גם מן הסתם הדבר הראשון שרוצים שידעו עליך. ואז
הוא כתב עוד כמה דברים. ובמשבצת של "בת הזוג הרצויה" הוא כתב
בסוף משהו כמו "שותפה לסגנון החיים, לוחמת צדק ומאהבת, חובבת,
ורגישה לדיגדוגים :)" עם החיוך הזה בסוף. קיבלתי מן צמרמורת
כזו במעלה העורף, ובהיתי במילים למשך כמה שניות.
לא ממש ידעתי עד כמה אחשב בעיניו ל"לוחמת צדק, ומאהבת",
וקיויתי שהוא לא מחפש מילולית את זינה הנסיכה הלוחמת, אלא שיש
מן ההשאלה במה שכתב, ואני הרי פעילה למען צדק... אבל כל
השאר... פגיעה ישירה! כלומר, היה ברור לי שאנחנו שותפים לסגנון
החיים, ודיגדוגים... לו רק ידע איזה דרקון הוא עורר בכמה
המילים הללו...
אני לא סתם רגישה לדיגדוגים. אני לא חושבת שיש מילה בעברית
שיכולה להתקרב לתיאור של עד כמה אני רגישה לדיגדוגים.
ולגבי החלק של "חובבת"... הנה סיפור קטן: במהלך ההתבגרות שלי,
כחלק מהחלומות על ללכת עם נסיך לאור השקיעה, גם חלמתי שהוא
רודף אחרי על החוף במן משחק כזה, משיג, ומכניע אותי בדיגדוגים
על החוף... עד שרגע אחד הוא עוצר, מסתכל לי בעיניים, ונושק
לשפתיי נשיקה ארוכה ארוכה, כשאני בזרועותיו. אז באיזשהו שלב זה
כבר לא היה איזה נסיך ארעי שחלמתי עליו, אלא בחור זה או אחר.
אבל הפנטזיה של להיות מוכנעת על ידו בדיגדוגים תפסה יותר ויותר
מקום. לאילו דרגות פיתחתי את הפנטזיות הללו עם השנים, כמה
גרסאות המצאתי, כמה רחוק לקחתי את זה, ואיזה יופי טופי זה
השתלב לי בסקס פרוע, ושימוש מושכל בחבלים רכים, המרסנים אותי
למיטה... ולחשוב שחברה הכי טובה שלי, בגיל 16, כשסיפרתי לה
בסוד את הגרסא הזו שלי של הנסיך על החוף - הסתכלה עלי במבט
מוזר ואמרה: "אני חושבת שזה חמוד, אבל נראה לי שאת קצת תמימה"
(כי הגרסא שלה נגמרה במיזמוזים). אז "חובבת" זה לא ממש מילה
מספיקה כשמדובר בדיגדוגים שבאים מצד גבר שהוא בן זוג. משהו כמו
"חובבת, אוהבת, ומתחרמנת מזה אש" - נראה לי יותר מתאים.
ואז היה לי החבר הראשון. ואח"כ עוד אחד. שניהם דיגדגו אותי
דיגדוגים מזדמנים, והשני מביניהם אפילו שמח שיש דרך שכל כך קל
בה להדליק אותי - אבל להכניס את זה ממש לתוך מעשה אהבה -
הרעיון לא ממש מצא חן בעיני אף מחד מהם. הראשון מביניהם בכלל
ניסה למצוא "כבישים עוקפי דיגדוגים" - כשעשינו אהבה, כי זה היה
לו נורא מוזר שאני מתחילה לצחוק ולהתפתל באמצע סקס. הוא לא ממש
הצליח למצוא את הכבישים ההם, כי פשוט הם לא ממש קיימים, אבל
באופן ברור מהבחינה הזאת זה ממש לא היה זה - עם אף אחד מהם. זה
אפילו היה מתסכל. כבר התחלתי בתהליך יזום של הכחשה של ה"חיבה"
הזו...
והנה עכשיו הוא כותב "חובבת דיגדוגים". אז מצד אחד, נורא
שמחתי, כי לכל הפחות זה אומר שאם בטעות יצא מזה משהו הוא לא
יעשה לי טובה בזה שהוא יגע בי ככה, וכל הפנטזיות האסורות ההן
נטרקו לי בבום לתוך המוח. ומצד שני - לא רציתי לבנות על זה
יותר מידי: אולי ההערה הזו שלו היתה לגמרי שובבה וקלילה, וכמו
עם הגברים האחרים שהיו בחיי - יתברר שאנחנו בכלל לא מדברים על
אותו הדבר?

הוא:
מחשבותיי כבר סבבו רק סביבה כל העת. כמו שפת גופה - כך כל
מהותה: רגישה, עדינה, כל כך זקוקה לאהבה - ועם זאת כל כך חזקה
ועצמאית, דעתנית, נוסכת השראה.
לוקח לי ממש לא הרבה זמן להתאהב, אבל גם בראייה לימים לאחור -
לא יכולתי לבחור יותר טוב במי להתאהב.
בכל מקרה - בפגישתנו השניה, נפגשנו בטיילת. כשהתקרבה הושטתי לה
ידי - והיא הושיטה את שלה. יד ימין לשמאל, והתנשקנו על הלחי.
היא סיפרה על ביקורה ביום אתמול אצל קרובי משפחה, והשיחה
התגלגלה. תוך כדי התחלנו להזכר בכל מיני פרקים של קומדיות
שראינו. קצת מ"זיווגים", וקצת מ"סאות' פארק" ועוד כל
מיני...ואז השתתקנו. התבוננו רגעים זה בזו, ונטלתי ידה בידי.
השמש החלה לשקוע, בעוד אנו הולכים על הטיילת.
"את מאוד מוצאת חן בעיני", אמרתי.
"גם אתה בעיני" אמרה וחייכה.
הסמקנו.
הלכנו עוד קצת, עד שהגענו למקום בו הטיילת מתרחקת מן החוף,
לטובתו של חוף סלעי הנושק למים.
החלטנו לשבת שם, על אחד הסלעים השטוחים.

רגע לפני שהתיישבנו היא כרכה ידה סביב מותניי. עינינו נפגשו.
חיבקתי אותה. נשקתי לה על שפתיה, לוחך אותן, עומד על טעמן. רגע
אח"כ לשונותינו נפגשו, ליקקו זו את זו, נאבקו בחתוליות פראית,
ואז ליטפו זו את זו ברכות, מחקות כך לסירוגין את משחקו המתגרה
והחושק של הים בסלעים שמתחתינו, בקו המים. נשיקה של מן התמסרות
מדהימה כזו.
ידי מלטפת את פניה ושיערה, וידיה מלטפות את שערי וכתפי. כל כך
נמשכתי אליה.

ישבנו מחובקים על אחד הסלעים, היא קפצה לרגע. התבוננו זה בזו
בחיוך של שני טינאייג'רים.

"נועה, יש משהו שרציתי לדבר עליו איתך", אמרתי.
היא התבוננה בי בשאלה.
"לא משהו רע, חמודה, אבל משו שרציתי לחלוק"
ניכר היה שהיא נחה בהקלה מסויימת.
"זוכרת מה כתבתי בכרטיס שלי באתר ההכרויות?" שאלתי.
"כן".
"זוכרת שכתבתי על בת הזוג המבוקשת, שאני מחפש מישהי רגישה
לדיגדוגים?", אמרתי בהיסוס.
"חובבת ורגישה לדיגדוגים - כן, אני זוכרת את זה" אמרה בחיוך
שובב.
"ומה חשבת על זה?" שאלתי.
היא שקלה את המילים בראשה לרגע.
"זה יופי" אמרה.
קצת נתקעתי. מילותיה יכלו לרמוז כל דבר, בעצם. לא כל כך ידעתי
איך להמשיך. תהיתי אם היא קלטה את הבליטה במכנסיים שלי או לא.
הבטתי בעיניה, והן נסחו בי בטחון.
"כתבתי את זה כי זו צורת מגע מאוד סקסית בעיני", אמרתי.
"אז אני חושב שברור לשנינו שאני לא מחפש רק סקס, אבל היות ויש
מעט אנשים שאוהבים את צורת המגע הזו בכלל - רציתי להפנות לזה
תשומת לב מראש, בתקוה שבכך אמצא מישהי שתסתקרן מזה"
כבר התחלתי להרגיש שאני בשוונג, והחלטתי ללכת עם זה עד הסוף.
היא שתקה, ואני המשכתי:
"זה מאז ומתמיד שזה מדליק אותי. זה מטורף, ומטריף, זה לאבד
שליטה מצד מי שמדוגדג, ולוותר על כל החומות - וזה כל כך עושה
לי את זה. אני גם הייתי רוצה לחוות את זה מהצד שמדוגדג... אבל
בעיקר זה שמדגדג... זה קצת קטע של שליטה... אבל במובן הטוב של
המילה... ובכל מקרה, את מבינה, הצחוק, והויתור על החומות -
לגמרי - עד הסוף - זה כל כך בעל עוצמה... זה הכי סקסי ואינטימי
שיש... ו..."
היא התקרבה אלי פתאום, ונשקה לי, דוחפת לשונה לפי, צדה לשוני
בתשוקה. התשוקה מילאה גם אותי.
"אני חושבת שבזה אני מסיימת את הפוזה של ה-school girl" אמרה
וחייכה...
"לא שמתי לב שיש לך פוזה כזו. כניראה את לא כל כך טובה
בפוזות"...
"כן, כנראה", אמרה, כשהחיוך עוד קורן על פניה.

היא אימצה לה הבעה מעט רצינית יותר, ואמרה:
"בקשר למה שאמרת... עכשיו אני אנהג באותה ישירות..."
"אני מאוד שמחה שאמרת, ואני מרגישה בדיוק כמוך... לגבי
דיגדוגים... כלומר, זה קצת קינקי, ומביך, וזה כל כך מדהים
שפתאום צץ מישהו שממש באותו ראש... אויש, אני לא מצליחה לסדר
את המילים..."
היא הפסיקה לרגע.
"כשראיתי את מה שכתבת בכרטיס שלך אז - קיויתי שזה מה שיש לך
בראש... כלומר - לא התכתבתי איתך בגלל זה, ואני הייתי ממשיכה
איתך גם אם היה מתברר שזו סתם היתה הערה תמימה כזו, כי ראיתי
מהרגע הראשון שיש פוטנציאל, ואח"כ באמת ששבית את ליבי מכל
הבחינות... אני למען האמת די נואשתי מלמצוא מישהו שהוא ממש
באותו ראש בקטע.. זה לא נראה דבר כל כך נפוץ.. וזה כזה מדליק
שהתברר שבנוסף לכל שאר הדברים, אנחנו באותו הקינק, לא?"

חשבתי שהגעתי לגן עדן. החרמנות הלמה בי כאילו אין מחר, הלב שלי
השתולל, וכל גופי נמתח כמו של חיית טרף. הרגשתי אושר, ועוצמה,
ותשוקה שמילאה את כולי, מופעם מרצונה של הנטרפת שלי להיטרף.
עכשיו היה זה תורי להתקרב, ולנשק אותה בתשוקה עזה. השכבתי אותה
בעדינות על הסלע, רכנתי מעליה, לקחתי לי רגע ארוך להתמכר שוב
לטעמן של שפתיה, העברתי כף יד מלטפת, מצווארה דרך שדה, על
למותניה. עליתי חזרה לאורך צד גופה, והפעם - במהירות רק עם
האצבעות.
היא ניתקה שפתיה מן הנשיקה, קפצה בפיתול חינני של הגוף, פולטת
צרחה של צחוק, ומורידה את ידה כדי לגונן... לא מספיק בזריזות,
למען האמת. ידי כבר היתה בתוך בית שחייה. התבוננתי בה
בדריכות.
לא הזזתי אצבע, רק התבוננתי בעיניה, והיא בעיני. שנינו מחייכים
חיוכים רוויי הורמונים. היא לא זזה.  "אנחנו נסתדר טוב מאוד",
אמרה.
קירבתי פניי לפניה, ונשקתי קלות לשפתיה. עינינו נעצמו.
וכשנפקחו לחשתי:
"כן, גם אני חושב כך"
הנחתי לאצבעותי, שרק תפסו משלט בבית שחייה עד אותו רגע, לעשות
את שלהן. והיד השניה, תרה אחרי נקודות של חולשה בצד השני של
גופה הענוג.
צרחות הצחוק שהתלוו לכך - היו מתוקות כל כך...

היא:
שנינו היינו כל כך עצורים, ואז פתאום זה בא בבום - בפגישה
השניה שלנו. אז נכון שדוקא אלה שרציניים לא מזנקים אחד על השני
בפגישה הראשונה, אבל בכל זאת: הרי זה לא שנפגשנו כשני זרים. כל
כך הרבה דיברנו וכתבתנו, חלקנו דברים כל כך אישיים, כך שאפשר
לומר שהגענו אליה כמעט כמו חברים.
ובפגישה הראשונה, נאדא. הוא אפילו לא נגע לי ביד בטעות, בהיסח
דעת. שמר על מרחק - "כמו שאומרים בצה"ל שצריך לעשות" - של 30
ס"מ מינימום...
כבר הייתי חושדת שאולי הוא בעצם לא מעוניין, אבל בסוף הפגישה,
כשאמרתי שמאוד מאוד נהניתי - הוא אמר שהוא מאוד שמח לשמוע - כי
גם הוא, ושהוא מאוד היה רוצה שיהיה לזה המשך.
הפגישה השניה שלנו הגיעה יומיים אחרי זה, בטיילת. היא התחילה
בנשיקה על הלחי, ונגמרה בזה שצווחתי בחדווה.
הלכנו קצת על הטיילת, ודיברנו, ולאחר רגע של שתיקה הוא אמר לי
שאני נורא מוצאת חן בעיניו. כל כך הסמקתי... התיישבנו על אחד
הסלעים על החוף, והרשיתי לעצמי לחבק אותו. ואז הוא חיבק אותי,
והתנשקנו נשיקה צרפתית שנראה לי שהרתיחה את הים. איזו נשיקה,
חבל על הזמן.
לרגע הוא תיקן את החיבוק סביב המותניים שלי, וזה דיגדג. אחרי
נשיקה כזו, שגם ככה הייתי מחוממת, הדיגדוג הזה שלח גל מחשמל
במעלה הגוף שלי, וחשבתי שאני מתפוצצת - ובמובן הטוב ביותר של
המילה.
ואז הוא אמר לי שהוא רוצה לדבר איתי. "אולי הוא מתחרט על מה
שקרה הרגע", עברה בי המחשבה. אולי "זה לא ממש זה" בשבילו, או
שאנחנו הולכים יותר מידי מהר..?
אבל לא - והוא מייד אמר שזה לא משהו "רע" - ולא האמנתי למשמע
אוזניי כשאמר את שאמר.
הוא שאל אותי מה חשבתי על זה שהוא כתב בכרטיס שלו שהוא מחפש
מישהי רגישה לדיגדוגים.
קצת לא ידעתי מה לענות. לומר לו שעבר עלי גל של חרמנות נראה לי
קצת מוזר, בכל זאת...
בסוף אמרתי לו פשוט שזה נחמד, ואז הוא התחיל להסביר לי, את כל
הדברים שאני הרגשתי כל השנים והדחקתי לגבי דיגדוגים. כמה שזה
סקסי, על שליטה ועל איבוד שליטה, ועל ניתוץ כל החומות במעשה
אהבה פרוע. הייתי בשמיים. זה היה כזה שחרור בשבילי, פשוט קפצתי
עליו בתאווה. לא יכולתי להתאפק. גם ככה כל כך נמשכתי אליו -
ועכשיו, כשאמר את שאמר, הרי שהיתה זו הצהרת מוכנות לאייש את
תפקיד הנסיך ההוא מכל הפנטזיות האסורות. כל שהייתי צריכה
לעשות, זה לפתוח את הדלת, וכשפתחתי, מהותו פשוט נשבה פנימה
ונספגה לעומק המיניות שלי.
הייתי לגמרי לא מפוקסת. ניסיתי לומר לו שאני חשה אותו הדבר,
ולקח לי כמה רגעים אפילו לבנות משפט כמו שצריך. ואז הוא זינק
עלי בנשיקה. כניראה שהמסר עבר בכל זאת...
הרגשתי את היד שלו מלטפת אותי, מהצוואר ועד המותן, ופתאום
האצבעות שלו רצו חזרה למעלה, מדגדגות אותי, משאירות כל מילימטר
מהעור שלי יוצא מגידרו, וכל הגוף שלי יוצא מגידרו בעקבותיהם.
התכווצתי, צחקתי, צרחתי. הוא עצר בבית השחי שלי ולא זז. הוא
החזיק את בית השחי שלי כבן ערובה לדיגדוגים, וידעתי שאם אני רק
אזוז, אפילו אם הוא לא יעשה כלום, זה ידגדג כל כך. לא יכולתי
לעשות כלום. היד שלי אמנם היתה צמודה לגוף, אך אצבעותיו כבר
היו שם. הסתכלנו זה בזו. התמכרתי כבר לעיניי שלו, ולאישיותו,
וכנותו, ואמיתותו, חשקתי בכולו, בגוף ובנפש, שלו ושלי, ואם כל
זה לא מספיק: הוא רצה לדגדג אותי, הוא שאף לדגדג אותי, הוא רצה
שאתמסר לו. הוא ראה אותי מתפתלת וצווחת מצחוק אך לפני רגע, ולא
זו בלבד שהוא לא ניסה או ינסה אי פעם להמנע מזה - הוא אהב כל
רגע מזה. זה גירה אותו, אני יודעת, וכבר הרגשתי את הזין שלו
דרך מכנסיו כנגד ירכי בשלב הזה. זה גירה אותי עוד יותר שזה
גירה אותו, וזה גירה אותו שזה גירה אותי...
"אנחנו נסתדר טוב מאוד", אמרתי.
הוא קירב פניו לפניי, תוך שעיניו מביטות כל העת לשלי, ונשק
לי.
ואז הוא אמר "כן, גם אני חושב כך", ובעוד המילים נשמעות,
הופתעתי, כשהדיגדוגים הכניעו אותי, ידו האחת עוד בבית שחיי,
ידו השניה מתרוצצת. התמסרתי, צרחתי, צחקתי כל כך.

יום לפני...
היא:
מחר אנחנו יחד ארבעה חודשים. אנחנו סופרים מהפגישה השניה ההיא.
הוא חבר נפלא, יותר ממה שיכולתי לקוות לו אי פעם. כבר היו לנו
ריבים מרים, אבל בכנות, והבנה, וקבלת החולשות והפחדים שלנו -
תמיד הצלחנו לצלוח אותם חזקים מאי פעם. מעולם לא הלכנו לישון
כועסים, אלא תמיד מפוייסים. תמיד מצאתי שחולשותינו האנושיות הן
חלק מהיופי והכוח שבנו - כיחידים וכזוג. מי רוצה להיות מושלם?
מי רוצה לחיות עם מישהו מושלם? אני מאושרת כל כך.

לפני שבועיים הוא אמר לי, "ליום הולדת ארבעה חודשים שלנו אני
רוצה שנתפרע במיטה". ואני הסכמתי, בהתלהבות, אם כי גם ככה
אנחנו מתפרעים, אז "מה נשתנה הלילה הזה?"
היום בבוקר, כשנכנסתי למשרד שלי באוניברסיטה, חיכה לי שם כרטיס
ברכה בתוך מעטפה. "משי - לנועה באהבה" היה כתוב בכתב מקושט.
הסתכלתי. הוא כתב לי כמה הוא שמח שאני שלו, והוסיף בתחתית:
"מחר אני עומד לקשור אותך (שוב)".

מאוחר יותר באותו יום הגיע התיעוד בוידאו של ההתעללות בפילים
בתאילנד. זה היה נורא. אח"כ נתקלתי במרצה האחראי בקורס שאני
מתרגלת יחידה בו, והתברר לי שבהחלטה מלמעלה, בסמסטר הבא הם
מתכוונים לצמצם בכמות הסגל הזוטר, כך שכל בדיקת העבודות בקורס
תיפול עלי. ידעתי שהם מרשים לעצמם לעשות את זה דוקא בקורס הזה,
משום שהם יודעים שאני לא אשבור את הכלים עם המחלקה, וזה היה
ממש מנוול מצידם. לכשעצמו זה אולי לא דבר גדול, אבל אחרי
התמונות שראיתי הייתי גם ככה מזועזת לגמרי, וכל היום שלי היה
מטורף לגמרי. הייתי מתוחה, ועצבנית.
חזרתי בערב הביתה, ואת פני קיבל אור נרות מרצד, ריח קטורת,
וורדים באגרטל על השולחן. קצת התרככתי, אבל עדיין הייתי
מתוחה.
שי הופיע מאחוריי בפרוזדור.
"היי חמודה" אמר לי.
"היי" אמרתי, "תודה, זה ממש מתוק", וגוון הקול שיצא לי נשמע
מינורי משהו.
הוא נראה מופתע, מאוכזב. מן הסתם חשב שאראה קצת יותר התלהבות -
ובאמת שהגיע לו...
הרגשתי נורא אשמה.
"אני מצטערת", אמרתי. "אתה בטח תוהה למה אתה מקבל כזו תגובה
צוננת..."
ניסיתי לחייך אליו. וכשראיתי שמה שיוצא לי זה יותר עווית מאשר
חיוך, ויתרתי.
"אני נורא אוהבת אותך", אמרתי.
"אני נורא אוהבת אותך, ומגיע לך להרגיש עד כמה, ומגיע לך
להרגיש עד כמה אני שמחה בך-בנו, ובהשקעה הזו שלך לעשות לי כזו
קבלת פנים מתוקה, ומחר זה היומולדת שלנו...". והרגשתי את
הרגשות מתפרצים, הקול שלי משנה את גוונו, והדמעות כבר עומדות
לי בגרון.
"היה לי יום נורא. הגיע היום הוידאו על הפילים בתאילנד. כמה
שאתה חושב שראית כבר הכל, אנשים יכולים תמיד להפתיע באכזריות
שלהם. יצאתי מזה ממש רועדת. וזה שגיליתי שהם מתכוונים להפיל
עלי את בדיקת העבודות כולה בסמסטר הבא, ממש לא עזר. הרי ברור
שהם מנצלים את זה שאני לא בעמדה להלחם בהם על זה... ואתה יודע
איך זה עבודות, זה לוקח שעות על שעות, וזה תוקע לך ימים שלמים
שאי אפשר לעשות איתם כלום, לא להיות סתם ביחד, וגם לא לפעול".
משכתי קצת באף.
"ודוקא יום לפני היומולדת שלנו, ואחרי המכתב היפה שכתבת לי,
ובדיוק שחשבתי שאני קצת אפנה יותר זמן בסמסטר הבא, כדי שנוכל
לבלות יותר יחד - הכל נופל עלי". הוא ניגש אלי וחיבק אותי,
ואני התחלתי לבכות. בגלל הפילים, שעדיין נמצאים שם, וצרחת הכאב
הקורעת ההיא של הפיל הקטן שלא עוזבת אותי. ותחושת האין-אונים
שהשתלטה. וגם ממש חיכיתי לסוף הסמסטר הזה, שהיה די משוגע
בסה"כ, כדי להיות יותר איתו.

הוא היה ממש מתוק. פינק אותי כל הערב. הרגיע אותי. זה לא שלא
יכולתי להתמודד עם הדברים לפני שהוא היה שלי. דוקא התמודדתי,
נשכתי את השפתיים והמשכתי כמו גדולה. אבל זה כל כך הרבה יותר
קל בשניים.

הוא:
נורא רציתי להפתיע אותה לכבוד היומולדת ארבעה חודשים שלנו, אז
יומיים לפני כן ביקשתי מהשותף שלה למשרד באוניברסיטה להשאיר לה
על השולחן מעטפה עם מכתב בשמי, וביום למחרת חיכיתי לה בבית
לאור נרות. זה לא הרבה, אבל זה משהו קטן, שתרגיש מיוחדת. שאני
חושב עליה.
בהתחלה כשהגיעה הביתה היא אמרה "תודה, זה ממש מתוק" במן קול
כזה חסר התלהבות, וממש לא הבנתי למה.
אבל אחד הדברים הכי נפלאים בקשר שלנו, זה שאנחנו תמיד שומרים
על ערוץ תקשורת פתוח. ובלי זה באמת אי אפשר. שנינו מתעסקים יום
יום עם דברים נורא מדכאים. אז באיזשהו שלב כאילו מתרגלים לראות
תיעודים של בעלי חיים מעונים, וצילומים של אנשים רעבים,
ומוכים, והוצאות להורג, וכל הרעות החולות שהאנושות עושה. אבל
מצד שני באמת שכל תיעוד כזה הוא איום בפני עצמו, ויש דברים
שלעולם לא נתחסן אליהם, שאין מה לעשות, זה מדכא, ואפילו מביא
לשבר. אז אולי אפילו יותר מאשר בכל זוגיות רגילה - לסגור הכל
בבטן, ולא לדעת לחלוק ולומר מה כואב לנו - זה משהו שהוא בלתי
אפשרי. הוא לא רק לא בריא, אלא הוא גם יביא את סופנו.
ואז היא סיפרה לי על הסרט על הפילים, ועל איך זה היה מן בום
בכל היום הזה, שגם המשיך רע, ועל התחושה הזו של חוסר אונים
שהכל כל כך עקום... הכל... והיא בכתה. ואני חיבקתי אותה.
וכבר קרה שזה היה להיפך.

אחרי זמן מה היא נרגעה.
"את רוצה לספר לי על התיעוד של הפילים? אני עוד לא ראיתי
אותו".
"לא כל כך, אולי מתישהו" אמרה.
"זה גם לא בדיוק משהו שיש טעם לראות", המשיכה. "הרי את
האינפורמציה כבר היתה לנו, וההפגנות כבר היו, וגם משהו זז
בעניין אחרי הלחץ שהפעילו עליהם. הוידאו המלא פשוט הגיע רק
היום, והחלטתי לראות את זה בעיני בכל זאת, ואני עדיין לא יודעת
למה אני כל פעם מופתעת מחדש שזה כל כך הרבה יותר מזעזע ברגע
שרואים דברים".

"מה בא לך לעשות?" שאלתי.
"לא יודעת", אמרה ומחתה עוד דמעה.
נשקתי על לחייה.
"אני יודעת שאני עושה. אני לא יושבת בבית ומתלוננת. וזה כל כך
מחזק לא להיות חסר אונים, לקחת חלק במהלך, להשפיע, אבל אתה
יודע איך זה...לפעמים עצם הקיום של דברים כאלה מכניס לשוק".
"כן... אני יודע... אוהו איך שאני יודע..."
שתקנו כמה רגעים.
"ככה או אחרת אנחנו נמצא זמן בשבילנו, את יודעת את זה, נכון?"
היא חיבקה אותי.
"כן".
ישבנו קצת בשתיקה מול הטלויזיה.
הרדמתי אותה עם מסאז'.
ישנו עד מאוד מאוחר למחרת, שהיה יום חג.

Part III: Presto agitato

הוא:
כשהתעוררתי היא כבר לא היתה לצידי במיטה. שמעתי קולות עולים מן
המקלחת, של מים זורמים. נתתי למוח שלי להתעורר לגמרי לאט לאט.
היא יצאה מהמקלחת, שערה רטוב, עטוף במגבת, לבושה בחולצה קצרת
שרוולים הגדולה ממידותיה באופן שערורייתי, ומכנסיים קצרים.
אפילו בסמרטוטים הבלתי מחמיאים האלה בעליל היא היתה מפתה כל
כך.
"בוקר טוב" אמרתי.
"בוקר טוב", אמרה בעליצות. מחווה לכיוון השידה ומחייכת.
הסתכלתי גם אני לכיוון. השעון הורה על חצות היום. אכן,
בוקר...
התיישבתי על המיטה.
"איך את מרגישה אחרי הלילה?" שאלתי.
היא ניגשה אלי, פיסקה רגליה, והתיישבה עלי.
"הרבה יותר טוב. מישהו אתמול ניחם אותי ככה..." אמרה, וליטפה
שערי, "ושכנע אותי שיהיה בסדר... אז אני מרגישה יותר טוב",
אמרה, נשקה לי על שפתי נשיקה עליצה, וקמה ממני.
קמתי, היא התקרבה אלי שוב, חיבקה אותי.
"ו..יומולדת שמח לנו" אמרה, והתנשקנו שוב.
"יומולדת שמח"

היא:
ישנתי חזק, וכשהתעוררתי הכל נראה הרבה יותר קל. כבר היה אחת
עשרה וחצי בבוקר, ושי עוד ישן לידי. התבוננתי בו כמה רגעים.
כשיצאתי מהמקלחת הוא בדיוק התעורר. הוא כזה חמוד, לא יכולתי
שלא לנשק אותו כששאל איך אני מרגישה.
יומולדת שמח לנו...
והוא נכנס למקלחת.

חיכיתי שהדלת תסגר אחריו, וניגשתי לעבודה:
הוצאתי ארבע מטפחות סגולות מהמגירה, ואת ארבעת החבלים
שהשתעשענו איתם כבר בעבר. חבלים רכים, עבים יחסית, ו...חזקים,
את זה כבר ידענו... ליפפתי את החבלים יחד. אחר כך לקחתי שתי
פיסות נייר מהמכתבה. על אחד כתבתי "אל תשכח את המטפחות שעל הוו
מול המקלחת...", וליד המילים ציירתי סמיילי קורץ. על השני
כתבתי "הממ... בא לך לקיים את הבטחתך?". את הראשון גלגלתי אל
בין החבלים, ותליתי הכל על ידית הדלת של המקלחת מבחוץ. את השני
גלגלתי אל בין שתיים מהמטפחות הסגולות, ותליתי אותן על הוו מול
המקלחת.
סידרתי קצת את המיטה. קיפלתי מטפחת סגולה והנחתי אותה על
הכרית.
הסרתי באחת את החולצה שלי, ואת המכנסיים, וחיכיתי עירומה,
מאחורי הדלת, עם המטפחת הסגולה האחרונה בידי.

הוא:
כמה טובה היתה המקלחת. חשבתי לעצמי, שלקראת ערב אני אפתה את
נועה לקחת איתי מקלחת בשניים, רגעים שובבים לפני שאקח אותה
למיטה ואבצע בה את זממי - כפי שתכננתי...
סובבתי את הידית ופתחתי את הדלת, ומשהו נפל לרגליי. הייתי
מופתע.
היו אלה החבלים מגולגלים, ובתוכם פיסת נייר. כן - "החבלים" בה'
הידיעה.
הרמתי אותם, ועל פיסת הנייר היה כתוב: "אל תשכח את המטפחות שעל
הוו מול המקלחת...".
"אילו מט..." חשבתי לעצמי, ואז נתקלו עיני במטפחות סגולות על
הוו מול דלת המקלחת, וביניהן קשורה, עוד פיסת נייר.
נטלתי אותן מעל הוו, וקראתי את המילים הכתובות: "הממ... בא לך
לקיים את הבטחתך?".
חייכתי לעצמי.
נטלתי את המטפחות והחבלים ביד שמאל, ופניתי לכיוון חדר השינה,
מחזיק את המגבת שעטפה אותי בידי הימנית. למה לא לשחק משחק,
חשבתי לעצמי.
"נועה! קראתי. "את לא תאמיני מה מצאתי ליד המקלחת"...
אין קול.
נכנסתי לחדר השינה, הסתכלתי רגע לצדדים, ואז הדלת נסגרה
מאחוריי..

היא:
בד"כ אנחנו מבקשים זה מזו וזו מזה כל מיני דברים שהיינו רוצים
במיטה. כל מיני גיוונים קטנים. כל מיני רעיונות שובבים שעלו
לנו בראש, והדליקו אותנו. גילינו שלא זו בלבד שזה לא מונע את
הספונטניות, אלא אפילו מעצים אותה, כי תמיד זה מעורר כל מיני
רעיונות נוספים, לפני - ובזמן סקס, ותמיד יש אלתורים ורעיונות
של אותו הרגע, מפתיעים וכיפיים מאוד. הפעם הכל נשמר כזה בסוד,
וכל מה שידעתי זה שהוא מתכנן להיות דומיננטי.
האמת - אני נורא אוהבת שהוא דומיננטי, אם כי לפעמים אני ממש
אוהבת להיות דומיננטית בעצמי...
בכל מקרה, החלטתי לשחק קצת במישחקי פיתויי. אני אוהבת לפתות
אותו, ואני גם אוהבת את הרגע הזה שבו הוא נוטל ממני את השליטה
שלי בפיתויי, ופשוט... "לוקח אותי".
שמעתי אותו יוצא מהמקלחת. נדרכתי.
שמעתי אותו אומר "את לא תאמיני מה מצאתי ליד המקלחת", אבל לא
עניתי. מה קרה, רק לו מותר לארוב לי?
ואז הוא נכנס, עם החבלים והמטפחות שהשארתי לו ביד אחד, ומחזיק
את המגבת שעטפה את חלציו ביד השניה.
הוא היה בגבו אלי. סגרתי את הדלת בדחיפה.

הוא:
הסתובבתי. נועה עמדה שם עירומה לחלוטין, יד אחת על מותנה, יד
שניה חופשיה, אוחזת בעוד מטפחת סגולה, גופה מוטה מעט לצד. אם
יש עמידה סקסית, זו העמידה הזו. שיערה עוד רטוב, עיניה מביטות
ישר בעיני.
"אני רואה שמצאת את מה שהשארתי לך בדרך". היא אמרה בקול
מתגרה.
"כן..."
היא צעדה לעברי, וכשהיתה במרחק של כמעט נגיעה זרקה לעברי את
המטפחת.
תפסתי, רק שקצה אחד של המגבת נשמט לי.
בזריזות חתולית היא אחזה בקצה ההוא של המגבת. ואז שחררה את ידי
בעדינות מהקצה השני.
שלחתי יד כדי לגעת בה, אך היא אמרה "אה", באזהרה כזו של "לא".
אספתי ידי חזרה. המשחק דוקא מאוד מצא חן בעיני.
"אנחנו לא רוצים שהטרמפיסט הבן גלקטי הזה יאבד את המגבת שלו,
לא כן?" אמרה. "והלא ידוע שמגבת היא הפריט החשוב ביותר
לטרמפיסט בן גלקטי..."
"אנחנו לא..?" שאלתי.
היא קרצה לי.
היא החליפה את אחיזתה בקצוות המגבת, כך, שיד ימין החזיקה את
הקצה שהולך לשמאל, ולהיפך.
היא התקרבה אלי לאט, ואז באותה זריזות של קודם העבירה יד מעל
לראשה, כשהיא מסתובבת חצי סיבוב. ונצמדת אלי בגבה, גופה נוגע
בכולי. כל קצה של המגבת עדיין בכל יד, אבל היא פתוחה לרווחה.
היא נעה לרגע, מתחככת בי, תוך דגש די ברור על איזור החלציים
שלי. ואז הטתה ראשה אחורנית מעט, כשגבה עדיין אלי, השעינה ראשה
על כתפי, והתבוננה בי.
"אוי מתוק" אמרה בקול שובב. היא עזבה את המגבת, שנפלה על
הרצפה. "אתה כזה קל... וליקקה את שפתיה... ואני אוהבת ורוצה רק
אותך..."

היא:
הפיתוי הלך אפילו טוב מהמתוכנן... התכוונתי ליטול את קצוות
המגבת שעטפה אותו, אך כשזרקתי לו את המטפחת שהיתה בידי, אחד
מהקצוות נשמט מידו, ואני הצלחתי לתפוס אותו. פשוט קלאסי.
זה נגמר בזה שאמרתי לו שהוא כזה קל, מתגרה בו, מתחככת בו, חשה
בזיקפתו כנגד גופי... נהניתי מאוד לעורר את תשוקתו כך, וזה
שידעתי שהאינסטינקטים שלו להכניע אותי עכשיו כבר בקנה, רק גירה
אותי עוד יותר. הציפיה המתוקה הזו להיפוך היוצרות דרכה כל עצב
בגופי.
הרגשתי את נשימתו על כתפי. היא הפכה פתאום איטית יותר, שקטה
יותר, עמוקה... הגבר שלי נכנס למצב ציד, ואני הטרף...
הוא זרק את החבלים והמטפחות שבידיו על המיטה מאחורינו. הרגשתי
את זרועותיו עוטפות אותי בחוזקה מאחור, מתחת לזרועותי, ומונחות
על החזה והבטן שלי. גופינו צמודים, אני חשה בהבל נשימתו כל כך
קרוב. יד אחת מלטפת לי את הבטן, יורדת עוד ועוד למטה, מאיטה על
משולש הערווה שלי, יד שניה עולה למעלה, מלטפת לי שד, ואז
האצבעות מתקשחות קצת, ונמשכות באיטיות, מגרות כל כך, מדגדגות
כל כך, מהערווה כלפי מעלה, ומהשד בתנועה עגולה כלפי מטה,
נפגשות באיזור הבטן שלי. התפתלתי בצחקוק באחיזתו, אך זרועותיו
כלאו אותי בתחושה המתוקה-חזקה הזו, וצמרמורת אחזה בי. זהו,
הטרף הפך טורף. הרגשתי לחות בין הרגליים. הריגוש רק התגבר
כשאצבעותיו החלו לנוע יותר מהר, מתמקדות בכמה נקודות באמת
רגישות אצלי לדיגדוגים, מהמותניים, לאורך צידי הגוף, לחזה
ולבטן. צווחתי קצת, והתפתלתי, והרגשתי את הזין שלו מתקשח עוד
יותר.
ואז הוא סובב את שנינו, והטיל אותי בעדינות על המיטה, רגליי
עוד מחוצה לה, והוא עומד מולי. התיישבתי על המיטה, ואני בדיוק
בגובה שזכרותו מול הפנים שלי. הוא סימן לי לסגת אחורנית, אל
המיטה. צייתי.
עכשיו היה תורו לזנק. כשנסוגתי, וגבי לכיוון מראשות המיטה,
והוא תפס לי בזריזות את הרגל.

הוא:
היא כל כך סקסית, וכל כך תמימה. היא יודעת להפתיע אותי, לפתות
אותי, לקרוא אותי, להוליך אותי שולל במתיקות מתגרה, ועם זאת
כשהיא הופכת לסאבמיסיבית, היא טרף כל כך קל בעצמה, מופתעת, לא
יודעת לצפות את המהלך הבא שלי ומה אעשה לה.
כשנסוגה אחורנית לכיוון מראשות המיטה, תפסתי לה את הרגל,
וכמובן, שהתחלתי לדגדג אותה. יש לה כפות רגליים קטנות, רכות,
מעוצבות להפליא, ורגישות מאוד לדיגדוגים, פשוט תאוה לאצבעות.
הן מסוג הנקודות בגופה שלא צריך ממש לדגדג אותה כדי שזה ידגדג
אותה, מספיק פשוט לגעת. זה בלבד מספיק כדי לגרום לה למשוך את
הרגל, ולצחקק. וכשכוונת המשורר, או שמא אומר - נגן - או שמא
פשוט אומר - אני - לדגדג אותה, היא פשוט נמסה לערימה של צחוק.
וזה מה שהיה. עברתי מכף רגל לכף רגל, מחזיק ומדגדג אותן
לסירוגין, והיא עם ה"לא, לא...די" הזה, והצרחות הקטנות האלה
בין צחוק לצחוק שאני כל כך אוהב...
טיפסתי לאורך השוקיים, עוצר לרגע מאחורי הבירכיים, ואז מאט קצת
את התנועה, לאורך הצד הפנימי של יריכיה - חלקות, מדהימות.
תנועות משתנות, בין דגדוג להתגרות לליטוף, מתקרב למערה שלה,
ונסוג,  פעם, ועוד פעם, רואה אותה מתאווה שכבר אגע בה שם, בגן
העדן הלח והחם... החלקתי אצבע על השפתיים החמות האלו, מלמטה
למעלה. פעם, ועוד פעם - מרפרף, שואב תגובה מכל נקודה בדרך,
חלקה ולחה, שלא לומר רטובה - בשבילי - עד הדגדגן שלה, אבל לא
מתעכב עליו. עדייין. פי מנשק, לרוחב הבטן, ויורד לנקודה הנפלאה
הזו, בחיבור בין הרגל לגוף, מרצד בה עם הלשון, סוחט גניחה
חלושה של עונג, המהולה בהתפתלות קלה באותה מידה של... כן, גם
שם זה מדגדג..
ואז אני ממשיך במסע, בליטוף את המותן, דרך מרכז גופה, ובחזרה
דרך שדה לצידי גופה. היא צוחקת, ידה נמצדת לגופה. אני נושק
לפיטמתה, מלקק אותה בתנועה עגולה, דוחף אותה עם לשוני, ומוצץ
ברכות בשפתיי, מלטף ואז ועולה עם הלשון לצוואר, תוך שאני נוטל
את ידה, ומחזיק אותה אל מעל לראשה.
ושוב אותה גניחה, והמתחות מעונגת של הגוף המושלם הזה, מעורבבים
בפיתול של דיגדוג אירוטי.
אני נושק לשפתיה, עינינו עצומות, והיד שלה, שליטפה את חזי
יורדת למטה, ממששת את הזין העומד שלי, אוחזת בו, מגרה אותו
לאורכו; וגם אני שולח יד אל בין רגליה, מניח לאצבעותי ללטף,
מסביב, בדפנות הרטובות כל כך, ואז בתנועות עגולות מסביב
לדגדגן, לתור ולהתגרות, בזו אחר זו.

היא:
"זוזי למרכז המיטה", הוא לחש לי, ונטל את ארבע המטפחות הסגולות
שהמתינו בסבלנות לידנו.
הוא קיפל אותן לרצועות (פחות או יותר) ארוכות, נטל אחת, וקשר
פעמיים סביב מפרק כף היד שלי, לא  חזק, כששני הקשרים מרווחים
מעט זה מזה. ואז עוד חצי ליפוף וקשר בצד השני. כך עוד יד,
ובשני הקרסולים שלי. לא התאפק כניראה, והעביר עוד דיגדוג מזדמן
לאורך כף הרגל, שבאופן די מתבקש ברחה לו מהידיים - ברפלקס.
הוא התבונן ישר לתוך עיני, מורה לי ללא מילים להחזיר אותה
לידיו. החזרתי. הוא שוב דיגדג אותי, ושוב צחקוק, ומשכתי את
הרגל, ושוב המבט, ואז הוא קרץ לי, וסיים לקשור.
הוא התבונן רגע במעשה ידיו, ואמר "הממ... יפה לך בסגול", ואני
חייכתי - שוכבת שם עירומה על המיטה, מקושטת במטפחות סגולות,
מגורה וב"היי" מהחירמונים והדיגדוגים של לפני רגע.
הוא גהר מעלי במטה, ונשק לי בתשוקה, נוטל את פרקי ידי, וממקמם
לעל לראשי, ואז גולש בנגיעה רכה עם האצבעות כלפי מטה. התנתקתי
מהנשיקה בצווחה, והצמדתי את הידיים לגוף. הוא חייך אלי, נטל
שוב את פרקי ידי, ושוב מיקם אותם מעל ראשי, נשק לי קלות, ואמר
"ועכשיו, תשאירי את הידיים למעלה". ושוב הדיגדוג המטורף הזה,
כשהוא גולש לאורך הזרועות שלי, שמתעצם ככל שהוא מתקדם, וטרקתי
את הידיים לצידי הגוף כמה ס"מ לפני שהגיע לבית השחי שלי.
שלחתי יד בחוצפה לדגדג אותו בחזרה, אבל הוא תפס לי את הידיים.

הוא:
כשהיא פתחה במלחמת דיגדוגים, זה היה הרגע המושלם בשבילי.
הסתערתי באצבעות זריזות, גומע את הגוף שלה, מנגן על כלי הנגינה
הכי מדהים וסקסי, שצווח וצורח בצחוק - שבעולם. היא ניסתה
להחזיר, אבל היתה יותר מידי עסוקה בלהתפתל ולצווח, ולא קשה
למצוא אצלה נקודה חשופה לגמרי: כי היא ממש רגישה, ויש גבול
לכמות העור שהיא יכולה להגן עליו בשתי ידיה ברגע נתון.
פיתלתי אותה איזה דקותיים או שלוש, שותה לשוכרה מצחוקה
המתגלגל, ואז עצרתי, עובר לליטופים על כל הגוף, הצוואר והחזה,
נותן לה לנוח, ולתפוס נשימה, להרגיע אותה קצת..
ואז אמרתי לה - "עכשיו נעשה את אותו הדבר, אבל יותר ארוך, ואני
אקשור אותך קודם".
נטלתי את החבלים, והעברתי כל חבל בין שני הקשרים המרווחים
שהכנתי במטפחות - וקשרתי לפינה של המיטה. טייבתי את הכרית מתחת
לראשה.
"נוח לך?" שאלתי.
"כן..." חייכה.
הלכתי למגירה של השידה, והוצאתי משם מטפחת נוספת, שחורה.
קיפלתי אותה לרצועה, וקשרתי לה אותה על העיניים.

היא:
אני כל כך אוהבת שהוא מדגדג אותי. אני כל כך אוהבת איך שהוא
מדגדג אותי. לעיתים מתגרה, לעיתים מסתער, ומפיל אותי שדודה
בצווחות. כבר בתחילת הקשר הסכמנו על מילת ביטחון, "סויה", ולו
רק כדי שלא להתקע כל פעם שאני מתחילה לצעוק "לא... דיי...
בבקשה" וכאלה. כי אז הוא הפסיק מייד כשהתחלתי "להתחנן", ולמרות
שהוא מצא את זה מחרמן לאללה כשביקשתי תיכף אחרי זה בקול מתוק
"תמשיך...", זה קצת תקע את הזרימה, ולא הלך רחוק כמו ששנינו
רצינו. אז החלטנו על "סויה", כי זה קצר, טבעוני, ואפשר לעשות
מזה קרמים פנטסטיים למרוח זה על זו... ומאז אני לא חושבת
פעמיים אם להתחנן שיפסיק, והוא לא חושב לרגע להתייחס לזה כיותר
מאשר חלק מהמשחק, כשברור לשנינו, שמילת הביטחון היא הדבר היחיד
שצריך באמת להתייחס אליו. ובאמת שהשתמשתי בה רק פעם אחת
בינתיים. הוא קןרא את התגובות שלי היטב, ומרגיש מתי זה כבר
מגדיש את הסאה (אפילו בשבילי).
הניסיון שלי לדגדג אותו בחזרה היה די פאטתי בנסיבות האלו. לא
ממש חשבתי על מה שאני עושה, אני חושבת שפשוט בתת מודע רציתי
לגרום לו להסתער - וזה עבד... אני לא יודע כמה זמן הוא בדיוק
דגדג אותי ככה, אבל הוא עצר אחרי כמה זמן... בשביל לקשור אותי
למיטה. הרגשתי את הרטיבות שלי נוזלת כשאמר לי "עכשיו נעשה אותו
הדבר - אבל יותר ארוך, וכשאת קשורה".

הוא:
"את רעבה? זה יקח הרבה זמן... אולי בא לך מישמישים? לי בא
מישמישים"
היא קצת הופתעה, אני חושב, שפתאום העליתי את זה, תיכף אחרי
שקשרתי אותה למיטה, וכיסיתי את עיניה.
"אההה..." היא אמרה. "תאכיל אותי?"
הלכתי למטבח. רציתי לקחת כמה מישמישים מעל המקרר, ואז נזכרתי -
שיש כמה מישמישים בתוך המקרר, והבאתי אותם במקום. הוצאתי בקבוק
של מים קרים, וקערה, מזגתי מים לקערה, ואת המישמישים שמתי
בפנים.
חזרתי לחדר.
"שלום" אמרתי בעליצות.
"היי"
"הזמנת מישמישים?"
"כן... מישמישים ואז זיון. האם אתה עירום?"
"הכי עירום שיש, בייבי", אמרתי.
התיישבתי לידה, ובצעתי מישמיש אחד לשניים.
הגשתי חצי אחד לפיה, ואת השני לפי.
"עוד", היא דרשה.
בצעתי עוד מישמיש, ואז הנחתי, והחזקתי כל חצי על פיטמתה.

היא:
טעם מישמיש עוד בפי, ואני מחכה לבא אחריו, ופתאום הקרירות הזו
על הפטמות ביום החם הזה, וגופי התקמר.
"נעים?" הוא שאל.
"כן..." אמרתי.
"קוראים לזה פיטמה במישמיש, אני אתן לך את המרשם בהזדמנות..",
אמר.
הוא שיחרר אחד החצאים מהפיטמה שלי, שהגיבה לקרירות בהתקשות,
והגיש אותו לשפתיי.
הרגשתי שוב את לשונו על הפיטמה שלי, ונשיפה ארוכה עליה,
שהעבירה בכולי צמרמורת נעימה, והתאוות שיגע בי עוד שם למטה...

הוא:
עוד מישמש אחד, קר ורטוב הישר מהקערה, הונח הפעם בשלמותו על
ביטנה, כשאני מגלגל אותו כלפי מטה, עד לקו העוורה. ועוד אחד,
הונח בין רגליה, קריר ורטוב, מגולגל על שפתיה. היא נאנקה.

הגוף המושלם הזה שלה, קשוב לכל נגיעה, עדין, פועם, מהפנט...
"תגידי לי נועה... את רגישה לדיגדוגים?"
אין כמו שאלה רטורית להעלאת מצב הרוח.
התחלתי בשריטות עדינות לאורך גופה, והיא התפקעה והתמסרה לגמרי
למגע שלי. כל כך התחרמנתי. מנשק את גופה, מלקק ומדגדג אותו
בלשוני, מנגן את צלילי צחוקה וצווחותיה, מענג אותה בגן העדן
הרטוב.

היא:
התחושות היו מעבר לכל תיאור. צחקתי, צרחתי, צווחתי, נאנקתי,
גנחתי; יצאתי מקיום פיזי, ובו בעת גופי הפיזי שלח לראשי אלפי
אותות זעירים, מכל מקום, גירוי, דיגדוג, עינוג. הוא פרט על כל
גופי, פועם בין ליטופים מחרמנים, לדיגדוגים מטריפים, יד אחת
מתרוצצת, יד שניה נעה בין להצטרף אליה, לבין לגרות לי את
הדגדגן, ולרוץ מסביב בקדחתנות. גם שם למטה, הכל פועם: לאט
ומהר, בתנועות עגולות, עקומות, ישרות; תנועה ארוכה שסוחטת ממני
צעקה של עונג, מעורבת בהתפתלות מהצחוק שסוחטת היד השניה או
הלשון, ואז תנועות קטנות, מטריפות, שבונות את הגירוי, לבנה
לבנה, עד שמגיע לשחקים.
הרגשתי את לשונו מתקרבת יותר ויותר, כל הגוף שלי צעק והתאווה
לאורגזמה, הרגשתי שהוא משנה תנוחה, והוא התרכז כולו שם למטה.
לא עוד לבנות ארמונות של חרמנות. ידעתי שהוא הולך לתת לי את מה
שכל כך רציתי. הלשון שלו ריקדה לי על הדגדגן, השפתיים נישקו,
מצצו, התחככו, אצבעותיו בתוכי, אחת מגרה בתנועות מתגברות את
נקודת ה-G שלי, אחת מעסה את הדפנות - אין נשק בעולם שיביא
לפיצוץ שהרגשתי כמה רגעים מופלאים אחר כך.

הוא:
הקולות שבקעו ממנה הטריפו את חושיי. גניחותיה התגברו, והפכו
כמעט לצעקות, מתארכות, נערגות, כל גופה טיפס, והרגשתי כל כך
טוב, להביא אותה לטיפוס הזה. הרגשתי את ההתכווצויות של הגוף,
ובצעקה אחת אחרונה, ארוכה, מלוא הריאות, היא גמרה.
התרתי באחת את החוטים שקשרו את קרסוליה, ורק המטפחות עוד עיטרו
אותם. התמקמתי מחדש מעליה. זכרותי מול מערתה, מתחככת בירכיה,
גופי נוגע בגופה. הנחתי שתי כפות ידיי על מרפקיה, שעדיין היו
קשורות. "אני רוצה אותך בתוכי", היא לחשה.
חדרתי אליה, לאט לאט, מתענג על החיבוק החם שלה עוטף אותי.
נישקתי, ליטפתי, את גופה, שפתותיה, בחשתי בתוכה, כל תנועה
מלפפת אותנו זה בזו.

היא:
תנועותיו בתוכי התגברו, ידיו מרפרפות על גופי, ואני
מתפתלת-מתענגת. הגירוי שלא פג עוד מקודם, נבנה בגל חדש - ואני
מתמסרת לתחושות שיתן בי שי. מחבקת את זכרותו בתוכי, מכווצת
אחיזתי בו כל בכל נסיגה, חשה נשימותיו מתגברות, הופכות לגניחות
דקות - ואני כבר יודעת שזה מגרה אותו נורא. אנחנו נעים כך, הוא
מתאים תנועותיו לטיפוס מתון בסולם העונג, נהנה מכל שלב בו -
ואני כבר מוכנה לגמור שוב, מפתה אותו בכיווצים לטפס מהר יותר.
גניחותיו מתעצמות, הוא בוחש בי במהירות עולה, וסדרת פיצוצים
בכל הגוף מקדמת עוד אורגזמה. שומעת גניחותיו המתגברות,
מתארכות, עוטפות אותי. הגעתי לשם רגע לפניו, הוא עוד הספיק
לשלוח יד ברגע השיא לבית השחי שלי, דיגדוג, שולח גם משם גל
חשמל בכל הגוף, מעצים את השיא - ואני חושבת שממש צעקתי
כשגמרתי.
הצעקה שלי התערבלה באויר שבחדר, וזו שלו הצטרפה אליה , מרגישה
את התכווצויותיו בתוכי, ויללתו - יללה של דרקון - ארוכה,
משחררת, חזקה.

נשימותינו מהירות. הייתי עייפה כל כך. הוא נישק לי, התיר את
ידיי, ושכבנו לנו נחים לרגע, חבוקים, תופסים נשימה. נישקתי
אותו, חיבקתי אותו.
אמרתי לו, שזה היה... כל כך טוב... ולא מצאתי מילה שתתאר את זה
יותר טוב, ולכן הוספתי גניחה בצמוד ל"כל כך טוב".
"גם לי, מתוקה", הוא אמר, וחיבק אותי.
"היה מדהים... בעצם".. אמרתי לו ושלחתי חיוך הרוס מעייפות, אבל
מרוצה באופן בלתי מתפשר בעליל.

"נורא אהבתי להיות בכזו שליטה", אמר. זה נורא עשה לי את זה.
"נורא אהבתי להיות בשליטתך, זה נורא עשה לי את זה... כפי
שמתואר בתמונה המצורפת", חייכתי חיוך מלא ערגה.
"פעם הבאה, אני רוצה שתרגיש את מה שעשית לי. זה פשוט מהמם".
אמרתי. "אתה רוצה?"
"כן", חייך, "אני מאוד רוצה..."
"ופעם אחרי זה - יש לי כבר רעיון לעוד משהו" חייכתי בשובבות.
"גם לי יש" אמר והחזיר לי חיוך מרוצה.
חיבקתי אותו.
"אנחנו נסתדר טוב מאוד", אמרתי.
"כן, גם אני חושב ככה".
"גם במיטה וגם מחוץ לה", אמרתי.
"אני אוהב אותך", אמר ונישק אותי.

תגובות יתקבלו בברכה גם לכתובת האימייל שלי :)