19/05/02
(הערה: התחלתי לכתוב יומן, בפעם המי יודע כמה כשכל פעם
התייאשתי וזנחתי את הרעיון מהר מאוד, כיום גיליתי שהכתיבה
הולכת ומשתפרת עם הזמן, ככל שההבנה גדלה ואני צוברת יותר
ניסיון בחיים האלה).

תמיד רציתי לכתוב יומן, אני יודעת שזה נשמע נדוש, אבל רציתי
לחלוק את כל מה שאי אפשר לומר בקול רם, אבל יודעים.
אף פעם לא התמדתי, ולכן הדבר הזה שנקרא: יומן, שאני יודעת
שירווה את נפשי, לפחות יותר מכפי שהיא עכשיו, לא קיבל את
ההזדמנות הזו, להתקיים.

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הסתפקתי בעולם ההזיות, במקום
לקדם את עולם המציאות קדימה, הייתי עסוקה בדמיונות שלי,
שהרחיקו לכת עד לאן שרק רציתי... הרבה יותר פשוט, לא?
אז התשובה היא: לא. המציאות שלי היא זו שצריכה מן הסתם לתפוס
מקום ראשון, אני צריכה לדאוג לכך שהיא תהייה מציאות ראויה
מספיק בכדי שאני אחיה אותה. תמיד הייתי טובה בדיבורים, אני
אציין זאת לזכותי, אבל מעשים? לצערי לרוב לא הגעתי למעשים. שם
טמון האושר שלי, של כל אחד: לספק את רצונותיו ותשוקותיו, אבל
אני מסתפקת בחלום שמספק את הרגע בלבד, וכל שארית הזמן,
אומללות.
אומללות נפשית שאוכלת מבפנים, ואין איש מבין. קל נורא להתחבא
מאחורי תירוצים, אני יודעת... לומר: "אני לא יכולה", ועשיתי את
זה הרבה לאחרונה. איך אני יכולה להגיע לפיתרון, ולצאת מהתהום
הזאת של הכשלונות, אם אני אפילו לא יודעת למה זה קורה לי ואיזה
נשק לבחור כדי להילחם בזה?

נורא קל לאנשים סביבי לבקר, לתת עצות, להיות חכמים כשלא הם
הולכים בנעליים האלה, כשהם לא מבינים מה עובר לי בראש, אבל גם
אני לא. אני מדברת כאן על שנים של אותם תהליכים, אותם מעשים,
אותו מעגל עלוב של כישלון.
אני נשמעת כמישהי שממש לא מעריכה את עצמה, אבל זה מה שמוזר בכל
העניין, אני מעריכה את עצמי מאוד, אני יודעת במה אני טובה, אני
יודעת איזה תכונות לזקוף לזכותי, ואני אוהבת את האדם שאני, אבל
זו הקנאה הזו, ההשוואה הזו לאנשים שתמיד יהיו שם, ותמיד יהיו
כאלה יותר טובים ממני, וזה תמיד יכרסם לי בפנים.

אני מכירה את עצמי הכי טוב בעולם, ואני יודעת מה טוב לי, ומה
אני רוצה מעצמי, אבל לפני העשייה הנהדרת הזאת, אני צריכה דבר
ראשון לצאת לשדה הקרב, ולהילחם בשדים הרעים שלי. אני לא יכולה
להוציא את המיטב שאני יודעת שאני מסוגלת להוציא מעצמי, אסתכן
ואומר שאפילו לכמעט טוב לא אגיע, זה תמיד ישאיר אותי מאחור, זה
תמיד יפריע לי בדרך המלך, עד שאני לא אמצא דרך לעצור את מה שזה
לא יהיה, וכל יום שיאים חדשים, כל יום האדישות מתעלה על
קודמתה, חוסר האיכפתיות לעצמי שואף גבוה, כל כך אירוני ומגוחך
כאשר רמת האיכפתיות שלי לאחרים היא מעל ומעבר, וכל יום המחשבה
הזו שמחר אשתפר, מחר יהיה יותר טוב, מחר הכל ישתנה.
אבל במה אני הכי טובה בזמן האחרון? "בלתת תירוצים", איך זה כל
כך קל להיתלות על תירוץ, אבל כשהוא עוזב, צריך למצוא אחר, מתי
יגיע הזמן שאני יעזוב את התירוץ ולא הוא אותי???

הערה: סוף שנות ההתבגרות, טבעי שככה הרגשתי, היום אני מבינה.
(לא שאני הרבה יותר מבוגרת עכשיו, אולי שנה וחצי אחר כך... )
הכשלונות האלה שאני מדברת עליהם התבטאו בעיקר בלימודים, בהמשך
אתאר אותם יותר לעומק, הכשלונות האלה, שהייתי כל כך דרוכה
להבין אותם נעוצים בבעיות של אדם עם עצמו, בעיות שבהמשך אני גם
מגלה את התשובה אליהם, אבל נראה לי לפחות, שהם בעיות סה"כ של
כל מתבגר, מלבד הנסיבות מסביב שהן שונות מאדם לאדם.